דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך אוקטובר, 2024

פרשת שמות

 חתן דמים – משה במרכז דרמה מסתורית  א. כתב-חידה: את מי ביקש ה' להמית? אחת הפרשיות המופלאות והמסתוריות בתורה היא פרשת 'חתן דמים', וכבר התחבטו רבות בפירושה פרשנים וחוקרים. פרשה זו מתרחשת אחרי שה' מטיל על משה את השליחות לדרוש מפרעה להוציא את בני ישראל ממצרים. לאחר שמשה נרתע לכתחילה לקבל את השליחות, הוא מחליט בסופו של דבר לשוב למצרים, אלא שבדרך מצרימה מתרחש אירוע מפתיע: ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. ותקח צפרה צר ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר: כי חתן דמים אתה לי. וירף ממנו אז אמרה: חתן דמים למולת. (שמות ד, כד-כה) לפנינו מעין כתב-חידה, שהנסתר רב בו על הגלוי. בקריאה ראשונה, נראה שמשה התרשל בכך שלא מל את בנו, סכנת מוות ריחפה עליו או על בנו, וציפורה נחלצה לעזרה, מלה את בנה, והסכנה חלפה. אך הנעלם העיקרי הוא מי האיש שה' ביקש להמית: האם את משה עצמו או את בנו של משה1. אני מבקש להראות שלשתי האפשרויות יש אחיזה במקרא. ודומה שהכוונה היתה להשמיע את שתיהן בו-זמנית ובבת אחת. כל אחת מהן משליכה אור שונה על הסיפור כולו. ב. רמז מטרים למכת בכורות אם נסתייע בסביבתו הטקסטו...

פרשת ויגש

  נשף המסכות בספר בראשית ספר בראשית, כידוע, דל במצוות ועשיר בעלילה. לפנינו דרמה ספרותית הנפרשת שלב אחר שלב, אך השאלה הראויה להישאל היא מה המטפיסיקה המובלעת בדרמה. ללא ספק טמונות במעמקי הסיפור המקראי משמעויות ערכיות הנחשפות דווקא אם ניתן את דעתנו לצד הספרותי בתורה. לא פעם אנו עומדים בפני שרשרת של מוטיבים וסמלים שהשילוב ביניהם נועד להביע מסרים סמויים. כך הוא הדבר בתופעה אותה כיניתי "נשף המסכות". בפרשת ויגש בה חושף יוסף את זהותו בפני אחיו, מסתיימת השרשרת של הסתרת זהויות המאפיינת את הספר בכללותו. הבה נציין כמה מציוני הדרך . 1. הצגת האישה כאחות בפני המלך בשלושה סיפורים מקבילים, נלקחת אישה לבית המלך (פעמים שרה לפרעה ולאבימלך, ופעם רבקה לאבימלך), תוך הסתרת זהותה כאשת-איש, והצגתה כאחותו של הבעל, כדי להצילו ממוות.  2. יעקב: גניבת הברכה והבכורה ספר בראשית מכיל וריאציות רבות של הסתרת זהות והתחזות לאחר, בין היתר על ידי תחפושת. המתחפש הראשי הוא יעקב שלמצוות אימו, מתחפש בפני אביו לעשו וזוכה במרמה בברכתו. יעקב מתלבט אם לשתף פעולה וגם יצחק מטיל ספק בזהות ה...

פרשת משפטים

 אבק איסור: מנגנון שימור הלכתי פרשת משפטים מורידה אותנו מאיגרא רמא של מעמד הר סיני ועשרת הדיברות לבירא עמיקתא של דיני בור ושור, שומרים ומזיקים. ללמדך שלא די בעקרונות נשגבים ומופשטים, אלא יש צורך לצרף אליהם כללים מפורטים, קונקרטיים, שיש בהם כדי להדריך באורח מדויק התנהגותו של אדם בחייו היומיומיים. אבל ככל שהכללים ההלכתיים מתנסחים ניסוח פרטני, ונקבעים בתוך רקמה הלכתית סגורה, הם עלולים להחמיץ מלכלול וללכוד את שלל המצבים בהם ההתנהגות האסורה חמורה אולי פחות, אך ראויה בכל זאת לגינוי. לשם כך, התגבש המושג ׳אבק איסור׳ המנוסח בדרך כלל בלשון רחבה יותר ובא לבטא את הרעיון שמעבר לגרעין העיקרי של איסור, יש מעטפת איסור נוספת, קלה יותר, הנגזרת מרוחו של האיסור המקורי. אבק איסור מאפיין מספר איסורים המופיעים בפרשתנו, וביניהם איסור שוחד, לשון הרע ושמיטה. התוספתא (עבודה זרה א, ג) שונה: ״ארבע אבקות הן, אבק רבית, אבק שביעית, אבק עבודה זרה, אבק לשון הרע״, אך למעשה מספר ה׳אבקות׳ רב יותר, כפי שנראה להלן. השימוש במושג ׳אבק׳ לא בא כמובן לציין אותם חלקיקים מוצקים וזעירים אותם אנו מטאטאים החוצה, אלא כפי שמסביר רש...

פרשת נשא

 "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" - גם לעקור דבר מן התורה ברכת הכוהנים, על סיומה הבלתי-צפוי "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום", שוכנת במבט ראשון כאי מבודד בתוך שלל עניינים אחרים, בחלקם אזוטריים, הנראים לחלוטין תלושים ממנה, ואף מנותקים זה מזה. ואכן, פרשת "נשא" מביאה בפנינו עניינים שונים שלכאורה קשה למצוא להם צד שווה, או מכנה משותף. מדוע הזדמנו לפונדק אחד מניין הלויים וקרבנות הנשיאים, צרוע וזב, מועל מעל, סוטה, נזיר וברכת הכוהנים? חכמינו ביקשו לקשר בין פרשת סוטה לפרשת הנזיר באומרם שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. אבל השאלה הנשאלת היא האם אפשר להבחין בחוט רעיוני המבצבץ מתוך כל הנושאים השונים המופיעים בפרשה ושוזרם יחד. אנסה להראות ברשימה זו שעקרון השלום הוא אשר משמש כחוט רעיוני זה.  יש לשים לב תחילה למיקום של פרשת "נשא". לאחר מניין בני ישראל, שהחל בפרשת במדבר, בא מניין הלויים הממשיך בפרשת "נשא". יש מתח סמוי בין ההנחה שבמשכן שותפים בשווה כל שבטי ישראל, לבין התפקידים המיוחדים שנמסרו לכוהנים, ולהם בלבד. בסיום הפרשה, בחנוכת המזבח, מ...

פרשת אמר

 הגר שהורחק מן המחנה: קרבן שהפך לעבריין וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. ויִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה, וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן. (ויקרא כ"ד, י-י"א)   א.    על קדושה ועל חילולה פרשת אמור מכילה עניינים שונים שבמבט ראשוני, שטחי, קשה למצוא את החוט הרעיוני הקושר אותם יחד: לכאורה, מה עניין הכוהנים לפרשת המועדות, ומה לסיפור על נוקב שם ה' שנדחק והשתרבב לכאן? ומה לכל אלה לפרשיות האחרות של ספר ויקרא? נראה שפרשת אמור, על כל סעיפיה, מתלכדת יחד ומשתבצת יפה במוטיב המרכזי של ספר ויקרא, הוא מוטיב הקדושה. קדושתו של ה' היא היסוד לתביעה המופנית לאדם: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם". מושג הקדושה מתפשט למקומות, כגון ארץ הקודש או בית המקדש, לזמנים שיש לתת להם משמעות של קדושה, השבת והמועדות, למעשים שיש בהם קדושה, כגון קידוש ה', או אנשים שבשל תפקידם הם בבח...

פרשת מטות מסעי

"צווחה וצווחה ולא אשגח בה" פרשת מסעי סוגרת מעגל שפרשת פנחס פתחה לפניה. בפרשת פנחס באות בנות צלפחד וטוענות לזכותן לרשת את אביהן שלא השאיר אחריו בן, ומשה שלא ידע בעצמו להשיב להן, הפנה את שאלתן לה׳, והתשובה הניתנת היא: ״כן בנות צלפחד דוברות, נתן תתן להן אחזת נחלה בתוך אחי אביהם״. באותו מטבע לשון נענים בפרשתנו בני גלעד בן מכיר בן מנשה החוששים שמתן הזכויות לבנות צלפחד יכיא להסבת הנחלה משבט לשבט, ותשובת משה ״על פי ה׳״ מקבלת טענה זו ואומרת: ״כן מטה בני יוסף דוברים״, כלומר בנות צלופחד ״לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אבותם תהיינה לנשים״. אמנם מתברר כי תשובה זו ניתנה רק לשעתה, ואף נקבע חג מיוחד, הלא הוא ט״ו באב, המציין, בין היתר, ביטול הפירוד בין שבט לשבט והתרת השבטים להינשא זה לזה. בשתי הפרשיות הללו, נשים הנאבקות על זכותן מצד אחד, וגברים הטוענים שיש לקיים איזון הדדי ולשמֵר גם את זכויותיהם, בולטת ההקשבה, הפתיחות וההיענות החיובית של ההנהגה שבראשה משה. ענוותנותו של משה ניכרת בהיותו מוכן, בעניינן של בנות צלופחד, להפנות את שאלתן, שלא ידע להשיב עליה, לה׳. יש אולי משהו משעשע במקצת ש...

פרשת יתרו

"אחר שלוחיה": משפחתו של משה כקרבן לשליחותו יתרו, חותן משה, מבקש להחזיר למשה את משפחתו: ציפורה אשת משה "אחר שלוחיה" (ביטוי שלפי פשוטו מתקשר לגירושין, לפי לשון הכתוב "ושלחה מביתו" דברים כ"ד, א) , וכן את שני הבנים, גרשם ואליעזר, המוצגים כבניה של ציפורה. משה שמח לקראת חותנו, אך לא מפגין שום שמחה כלפי אשתו-גרושתו, או ילדיו. חותנו שרואה את העומס המוטל על משה מייעץ לו לאצול מסמכויות השפיטה שלו לאחרים, אולי מתוך תקווה שבכך הוא יוכל להתפנות במעט גם למשפחתו, אך אין שום רמז לכך שהקלה בעומס המוטל על משה הביאה אותו לחידוש קשרי המשפחה שלו. לאחר שמשה שמע לעצותיו של יתרו, הוא משלח גם אותו, לארצו (שמות י"ד, כ"ז). לא ברור אם ציפורה ובניה הצטרפו ליתרו. מכל מקום, הרושם המתקבל הוא שהמנהיג המוקדש לשליחותו נשאר פרוש מאשתו ומרוחק מילדיו. לשם הבנת העניין, יש לחזור אחורה לפרשת שמות (ג', י"ח-כ"ו). אחרי סרבנותו הממושכת של משה לקבל עליו את התפקיד, התרחשה הפרשה המסתורית של "חתן דמים". משה מרכיב את אשתו ובניו על החמור בדרך מצרימה, אחרי שה' אומר...

דרשה ליום העצמאות תשע״ה

יום העצמאות, לנו כאנשים דתיים,  איננו רק יום של שירה וריקודים, זיקוקין ומנגלים. הוא יום של תפילות והודיות, אך גם יום של חשבון נפש שבו עלינו לתת לעצמנו דין וחשבון על החיבור בין יהודיות לבין ישראליות ועל ציונות דתית בתוך מדינה המוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית. לעניין זה אבקש לומר כמה דברים קצרים. רבים, רבים מדי, חשים שהמתח בין מדינה יהודית לבין מדינה דמוקרטית הוא מתח מכביד והולך, מתח שהופך להיות קשה מנשוא. אכן, שוויון בין אזרחי המדינה, כפי שהובטח אצלנו בהכרזת העצמאות, הוא מנשמת אפו של משטר דמוקרטי. המפתח לשויוון אמיתי הוא סילוק המחיצה בתודעתנו ובהתנהגותנו בין אנחנו והם. לצערנו במקום שנטפח גישה אחדותית, כלל-ישראלית, המתרחקת מכיתתיות  ומפלגנות, אנו מקדשים את המחנה הפרטי, או כביטוי החביב לאחרונה את המגזר. למשל, אנשים שרואים עצמם תלמידי הרב קוק מדברים על המגזר הדתי לאומי, ושולחים לנו את חדשות המגזר. והנה ה׳גזורו׳ הזה הזכיר לי את דברי רבם, וחשבתי לצטט קצת באריכות מדבריו של הרב קוק על ההיבדלות בין דתיים ללא-דתיים: ״מחלוקת הדעות על דבר הדרכת הכלל אם בזמן הזה, שרבו פריצים נושאי דגל ההפקר...

עצמאות תשע”ו

 חוט סמוי קושר בין חג החירות לחג העצמאות, בין הגדה של פסח לבין מגילת העצמאות. ההגדה המבקשת להנחיל מדור לדור את הזיכרון ההיסטורי של היציאה לחירות עושה זאת בשני דרכים המשתמשים באותו ביטוי עצמו: “בכל דור ודור”. מצד אחד, “והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם”. ומצד שני: “בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”. תהום פעורה בין שתי אמירות אלו. הראשונה יוצאת מתחושה פאסיבית, קורבנית, של יהודים נרדפים בגלות המצפים לחסדי שמים כדי להינצל ולשרוד. השניה היא אמירה המחייבת אדם ליטול אחריות על מעשיו ועל גורלו מתוך התבוננות וחשבון-נפש, והיא אוניברסאלית, כלל-אנושית. חייב אדם, כל אדם, לאו דווקא יהודי, לראות עצמו כאילו הוא ניצל משיעבוד. לפנינו שני מודלים המשתמשים בזיכרון ההיסטורי כדי להפיק ממנו מסקנות מנוגדות. מסקנה אחת החלה לרוב במצב הקיומי הגלותי מותירה יהודים בעמדת הפאסיביות שלהם המצפה לחסדי שמים, ומסקנה אחרת הבאה לכלל מימוש בשעה של חירות ועצמאות מחייבת אותם ביוזמה ונטילת אחריות על עצמם. האני מא...

כיפור תשפ״ד

״וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון…ותפקוד נפש כל חי ותחתוך קצבה לכל בריה, ותכתוב את גזר דינם. בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון…״ תפילת ״ונתנה תוקף״ מייצגת את התפיסה הרווחת שאדם נידון בראש השנה וגזר דינו נחתם ביום הכיפורים. לכאורה, דינו של אדם מושהה ויורד מסדר היום של כל ימות השנה וקביעת גורלו נודדת ומועברת לימים הנוראים. אבל כנגד תפיסה רווחת זו המנתבת ומגבילה דינו של אדם לימים מסוימים בשנה, עומדת גישה אחרת והשקפה אחרת. במסכת ראש השנה (דף טז, א), נאמר: ״רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום, שנאמר (איוב ז,יח), ותפקדנו לבקרים, רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר לרגעים תבחננו״. לפי גישות אלו, עולה השאלה מה ייחודם של הימים הנוראים, אם אמנם אדם נידון בכל ימות השנה.  ניתן לומר כי במצב אידיאלי, על אדם לשאוף לכך שיוכל לתת דין וחשבון על כל מעשה עובר לעשייתו, בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה, ועליו לראות עצמו כאילו הוא עומד למשפט לפני הקדוש ברוך הוא בכל עת ובכל שעה. אולם אין אדם מסוגל להתמודד יום יום ושעה שעה עם הצורך בחשבון נפש ובחינה מתמדת של מעשיו. הלא כה הם דברי איוב (ז, יז-יט): ״מה א...

דרשה של חתן תורה תשכ”ט

 בשמחת תורה סיימנו את הקריאה בספר דברים, חתמנו את התורה, אך מיד לאחר מכן התחלנו אותה מחדש, מיד המשכנו לקרוא בפרשת בראשית, בבחינת מחזוריות מעגלית, סגרנו מעגל ממש כמו שעשינו בהקפות. נוכח מעגליות זו, דרשנים לא מעטים לא נלאו מלתור אחר זיקות סמויות וקשרי-קשרים בין ראשיתה של התורה לבין סיומה, בין בראשית ברא לבין לעיני כל ישראל, אם כי לרוב הציעו הסברים ותיאוריות מאולצות למדי. בתקווה שאמלט מגורל דומה, אני מבקש להציע קשר וזיקה בין רש”י הראשון לתורה לבין רש”י האחרון. הראשון - מפורסם , האחרון - פחות, לכן אפתח בו. על הפסוק האחרון בתורה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה’ פנים אל פנים וכו’ ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל, אומר רש”י את הדברים המאתגרים הבאים: שנשאו לבו לשבור את הלוחות לעיניהם והסכימה דעת הקב”ה לדעתו, שנאמר אשר שברת יישר כוחת ששברת מדהים לבחור לפסוקי החתימה של התורה את שבירתה , דהיינו שבירת הלוחות. ומכל הפעולות שעשה משה לציין לשיא השבח את ידו החזקה - ביטוי שבתורה מיוחד לה’ שבחוזק יד הוציאנו ממצרים וכו, - אותה יד שהכשילה את משה בהכותו את הסלע ומנעה כניסתו לארץ, כאשר ה...

יום זכרון לסבא משה ז”ל תשע”ח

 עם סבא משה ז”ל הייתי כיובל שנים בשעותיו היפות והטובות וגם ברגעים קשים. ובין הדברים שהרשימו אותי ממנו ביותר היה אהבת תורה ולימודה, יחד עם חשיבה ביקורתית ויושר בלתי מתפשר, ויהיו נא  דבריי אלה לזכרון לדמותו הנערצת. מאחורי הרבה סיפורים שבתורה עומד סיפור נגדי שהוא, לעיתים, תמונת-ראי של הסיפור הראשי. דבר זה נעשה כדי שהקורא יפיק את המסר מההשוואה בין שני הסיפורים אשר עשויים להיות דומים מאד מבחינת הלשון ומבחינת התוכן, אך גם נבדלים ולעיתים הפוכים בפרטים מכריעים. הגר שפחתה של שרה ברחה ממנה למדבר בתחילת הריונה עם ישמעאל. אחרי שנים, היא גורשה שוב למדבר ביוזמתה של שרה. שתי ההתרחשויות הללו הן אנאלוגיות ניגודיות, השוואות הפוכות, לשתי פסגות בחייו של אברהם, ברית בין הבתרים ועקידת יצחק. כאשר ה’ כורת עם אברהם את ברית בין הבתרים הוא מבשר לו כי “גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה”. אך מצד שני הובטח לו ש”אשר ייצא ממעיך הוא יירשך”, והנה ממשיך הכתוב ואומר ששרי אשת אברהם לא ילדה לו. בעיית העקרות נפתרת ביוזמתה של שרה המוסרת לאברהם את שפחתה הגר. אך שרה מתרעמת על הגר שמשעה שהרתה הי...