הגר שהורחק מן המחנה: קרבן שהפך לעבריין
וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי.
ויִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל
וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה, וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן. (ויקרא כ"ד, י-י"א)
א. על קדושה ועל חילולה
פרשת אמור מכילה עניינים שונים שבמבט ראשוני, שטחי, קשה למצוא את החוט הרעיוני הקושר אותם יחד: לכאורה, מה עניין הכוהנים לפרשת המועדות, ומה לסיפור על נוקב שם ה' שנדחק והשתרבב לכאן? ומה לכל אלה לפרשיות האחרות של ספר ויקרא? נראה שפרשת אמור, על כל סעיפיה, מתלכדת יחד ומשתבצת יפה במוטיב המרכזי של ספר ויקרא, הוא מוטיב הקדושה. קדושתו של ה' היא היסוד לתביעה המופנית לאדם: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם". מושג הקדושה מתפשט למקומות, כגון ארץ הקודש או בית המקדש, לזמנים שיש לתת להם משמעות של קדושה, השבת והמועדות, למעשים שיש בהם קדושה, כגון קידוש ה', או אנשים שבשל תפקידם הם בבחינת קדושים, כגון הכוהנים, כמו גם התרחשויות שמשום מעמדן ותוכנן מוענק להן מעמד של קדושה, כגון טכס הקידושין. לקטעים של המציאות ניתן מעמד נבדל, לא מפני שהם קדושים בישותם אלא מפני הציווי הדתי הגלום בהם. אך הקדושה יכול שתתחלל בין על ידי כל הציבור או רובו, כמו בפרשת העגל, וכמוזהר בפרשת בחוקתי, או על ידי אדם פרטי, כמו נוקב שם ה' בפרשתנו. חילול הקדושה כמכנה משותף למקלל ולמחלל שבת הוא ההסבר לדמיון הלשוני והתוכני המפתיע בין עניין נוקב שם ה' לבין פרשת המקושש - בשניהם הונח האיש במשמר כדי לפרש להם את דינו על פי ה' - ובשניהם נכרכו, בהקשר הרחב שבו הם מופיעים, שני היסודות יחד, השבת עם ביזוי ה'.
ב. גר שהוא כממזר
הכתוב אינו מפרש מה הביא את המקלל למעשהו החמור ומה היה הרקע לקטטה שהתפתחה במחנה, אך את החסר ממלא מדרש ההלכה התנאי, הספרא (תורת כוהנים):
'ויצא בן אשה ישראלית' - מנין יצא? מבית דינו של משה שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן. אמרו לו: מה טיבך ליטע בתוך מחנה דן? אמר להם: מבנות דן אני. אמרו לו: הכתוב אומר: 'איש על דגלו באתות לבית אבתם יחנו בני ישראל' (במדבר ב, ב). נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב ועמד וגידף. 'והוא בן איש מצרי' - אף על פי שלא היו ממזרים באותה שעה, הוא היה כממזר. 'בתוך בני ישראל' - מלמד שנתגייר'
דברים אלה הבאים להסביר מה גרם לאותו האיש לחרף ולגדף, מבטאים מבין השיטים חוסר נחת על היחס כלפיו. בן האישה הישראלית לא הורשה להצטרף למחנה אליו השתייכה אמו: ההשתייכות לשבט נקבעת לפי האב ולא לפי האם. וכיון שאביו לא היה מישראל הוא הורחק מן המחנה. הוא נתקע למלכוד שאין מוצא ממנו: חובותיו כשל יהודי, אך זכותו להיות חלק מן הקהל בתור יהודי נשללת ממנו. אין הוא ממזר, אך נהגו בו כאילו היה ממזר. בל נשכח שאחד הפירושים של הביטוי ממזר הוא מי שהוא מִזָר. ואכן, האסוציאציה הראשונה היא שקיימו בו את הפסוק "לא יבוא ממזר בקהל ה'" כפשוטו, ומנעו ממנו לבוא בקהל, אף על פי שהוא 'בתוך בני ישראל'. ואמנם מדרש רבה במקום קושר ומסמיך את עניינו של בן האישה הישראלית לממזר הנחשב כעשוק:
'ויצא בן אשה ישראלית' הדא הוא דכתיב (קהלת ד, א): 'ושבתי אני ואראה את כל העשוקים' - דניאל חייטא פתר האי קרייה בממזרים 'והנה דמעת העשוקים' אבותם של אלו עוברי עבירות ואילין עלוביא מה איכפת להון, כך אביו של זה בא על הערוה, זה מה חטא ומה איכפת לו. 'ואין להם מנחם' אלא 'מיד עושקיהם כח' מיד סנהדרי גדולה של ישראל שבאה עליהם מכחה של תורה ומרחקתן על שום 'לא יבא ממזר בקהל ה'' 'ואין להם מנחם' אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לנחמן לפי שבעולם הזה יש בהן פסולת, אבל לעתיד לבוא ...כולו דהב (זהב) נקי.'
קישור זה עם הממזר אומר דרשני. בן האישה הישראלית זכה לגורל דומה לממזר: באו עליו מכוחה של תורה והרחיקו אותו. אך מעמדו היה של גר שהוא, בשפת המקרא, מי שמתגורר בקרב עם ישראל. על מעמדו אפשר ללמוד מעצם הספק שנוצר בעניינו. בהיותו גר, משה לא ידע מה דינו, והאם חלה עליו אותה אחריות חמורה כשל כל אדם אחר מישראל. ועל כך באה התשובה: "איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו... כגר כאזרח בנקבו שם יומת... משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני ה' אלהיכם", וכדברי רש"י: "אלהי כלכם - כשם שאני מייחד שמי עליכם, כך אני מייחדו על הגרים".
ואכן, המדרש לומד מן המלים 'בתוך בני ישראל' שהוא "נתגייר". בשפה התלמודית, לימוד זה נראה לכאורה מוקשה: הרי אמו הייתה מישראל, ומדוע זקוק היה לגיור? מספר תשובות ניתנו בדבר. ר' שמשון משאנץ בפירושו על הספרא מפרש כי אביו הוא שהתגייר, אחרים גורסים כי לפני מתן תורה נקבע יחוסו של אדם לפי אביו ולא לפי אמו, ואילו הרמב"ן מחזיק בדעה כי האיש התגייר במובן זה שהלך אחר אמו והצטרף לעם ישראל. יהיה הדבר אשר יהיה, דווקא הדגשת הגיור מרמזת על חוסר הנחת מהרחקתו של אותו גר, שהפכה אותו למגדף.
ג. אחריותו העקיפה של הציבור
המריבה שהתפתחה עקב הרחקת הגר מזכירה את דברי המדרש במקום אחר. לאחר חטא המרגלים, נאמר "ויתאבלו העם מאד", ואומר המדרש (אליהו רבה פרשה כ"ז ד"ה שאל משה):
באותה שעה אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, לך ורצה אותן עניים שכבר יצא לבם מעליהם, אמר לפניו: רבונו של עולם במה ארצם? אמר לו: לך ורצם בדברי תורה: 'כי תבואו אל ארץ מושבותיכם וגו' ועשיתם אשה לה' וגו' (במדבר ט"ו, ב' וכו'). באותה שעה הייתה מריבה בין ישראל לגרים. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, למה עשו מריבה אֵלו עם אֵלו? אמר לפניו: רבונו של עולם, אתה יודע! אמר לו: ולא כך אמרתי לך 'הקהל חוקה אחת לכם ולגר וגו' תורה אחת ומשפט אחד יהיה וגו' (שם, טו-טז)
המדרש ממשיך ומדבר בשבחם של הגרים, ועל שיש לאהוב את הגר ולא להונות אותו, ואף מובא הפסוק מישעיהו: 'ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' הבדל יבדילני ה' מעל עמו'. אך העיקר שלמדים אנו מן המדרש הוא הסירוב לנהוג בגר מנהג שווה, ועל המריבה שנוצרה כתוצאה מאפלייתם של הגרים לרעה. ממש כאותה מריבה בפרשתנו - 'וינצו במחנה' - שהביאה לכך שהגר הפך למגדף לאחר שנדחה על ידי הקהל. על החטא בהרחקתו ניתן ללמוד גם מן הציווי שהוטל לגביו לפני הוצאתו להורג: 'וסמכו השומעים את ידיהם על ראשו', כדברי הספרא: 'סומכים ידיהם עליו, אומרים לו דמך בראשך שאתה גרמת לכך'. סמיכת-ידים היא מינוי תחליף, וכשהיא נעשית על ראשו של קרבן היא בחזקת מעשה כפרה המעביר את חטאו של הסומך על ראשו של הנסמך. ומה היה חטאו של הקהל? נראה לפרש שהחטא היה שהרחיקוהו מן הקהל, ויצא וגידף. אמירתם 'דמך בראשך שאתה גרמת לכך' אינה אלא ביטוי לנקיפות-מצפון מצדם ורצונם לנקות לבם מאחריותם העקיפה. ניתן להמשילם לזקני בית-דין הרוחצים בניקיון כפיהם באומרם 'ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו', לא מפני שיעלה על הדעת שהם שופכי דמים, אלא ש'לא פטרנוהו בלא מזונות', ולכן 'הוצרך ללסטם את הבריות ועל כך נהרג' (רש"י, סוטה מ"ה). ללמדנו שבהעדר סולידאריות חברתית, רובצת על הציבור אחריות לריבוי עבריינים. קרבן מצוקתו החברתית הופך לעבריין, והעבריין הופך שוב לקרבן.
תגובות
הוסף רשומת תגובה