דילוג לתוכן הראשי

דרשה ליום העצמאות תשע״ה

יום העצמאות, לנו כאנשים דתיים,  איננו רק יום של שירה וריקודים, זיקוקין ומנגלים. הוא יום של תפילות והודיות, אך גם יום של חשבון נפש שבו עלינו לתת לעצמנו דין וחשבון על החיבור בין יהודיות לבין ישראליות ועל ציונות דתית בתוך מדינה המוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית. לעניין זה אבקש לומר כמה דברים קצרים.

רבים, רבים מדי, חשים שהמתח בין מדינה יהודית לבין מדינה דמוקרטית הוא מתח מכביד והולך, מתח שהופך להיות קשה מנשוא. אכן, שוויון בין אזרחי המדינה, כפי שהובטח אצלנו בהכרזת העצמאות, הוא מנשמת אפו של משטר דמוקרטי. המפתח לשויוון אמיתי הוא סילוק המחיצה בתודעתנו ובהתנהגותנו בין אנחנו והם. לצערנו במקום שנטפח גישה אחדותית, כלל-ישראלית, המתרחקת מכיתתיות  ומפלגנות, אנו מקדשים את המחנה הפרטי, או כביטוי החביב לאחרונה את המגזר. למשל, אנשים שרואים עצמם תלמידי הרב קוק מדברים על המגזר הדתי לאומי, ושולחים לנו את חדשות המגזר. והנה ה׳גזורו׳ הזה הזכיר לי את דברי רבם, וחשבתי לצטט קצת באריכות מדבריו של הרב קוק על ההיבדלות בין דתיים ללא-דתיים:


״מחלוקת הדעות על דבר הדרכת הכלל אם בזמן הזה, שרבו פריצים נושאי דגל ההפקרות ביד רמה, ראוי להפריד את האומה שהכשרים נושאי דגל שם ה׳ לא יהיה להם שום יחס עם פורקי העול הפושעים, או שמא כוח השלום מכריע את הכל, כל עקרה של פלוגתא זו באה מפני השפלות הכללית…אלה הכתות יחדו הנן במדרגת שתים נשים זונות שבאו אל שלמה…אותה הראויה להדחות, היא הטוענת גזורו…אין קץ לרעות הגשמיות והרוחניות של התפרדות האומה לחלקים, אף על פי שפירוד גמור כהעולה על לב המנתחים באכזריות אי אפשר הוא והיה לא יהיה״


ביסוד הגישה האחדותית המסתייגת מכיתתיות ומפלגנות מונחת ההבנה שבפלורליזם טמון יסוד גדול וחיוני לחיים, התפיסה שעשוי להיות גרעין של אמת גם בגישתו של היריב החולק עליך. אבל מעבר לכך,  אצלנו יש המבקשים להפיק ממקורות היהדות דווקא יסודות לשנאת הזר ודחיית האחר והשונה, כאילו האמת והטוב והצודק הם רק נחלתנו, של החוג הפרטי שלנו. אך בכך אורבת סכנה לא רק לדמוקרטיות של מדינתנו אלא בראש ובראשונה ליהדותנו. משנאה והתנשאות - שימו לב ששני ביטויים אלה מורכבים מאותן אותיות - יש להתרחק לא רק בקרב עם ישראל, אלא גם בינינו לבין לא-יהודים. אומר על כך הרב קוק: 


״צרות העין הגורמת לראות בכל מה שמחוץ לגבול ישראל, רק כיעור וטומאה הוא אחד מהמחשכים היותר נוראיים, שגורם הריסה כללית לכל בניין הטוב הרוחני, שכל נפש עדינה מצפה לאורו״. (שמונה קבצים, קובץ א׳).


ובמקום אחר הוא מסביר ששנאת הנכרי היא תגובה גלותית מכוערת שאין לה מקום. והוא סומך על דברי הגר״א ׳ואת עשו שנאתי׳ - את הטפל לעשו אבל עיקרו שהוא ראשו אצל אבות העולם הוא גנוז (ובזה נסמכים הדברים על האגדה שראשו של עשו קבור במערת המכפלה). וממשיך הרב קוק ואומר:

״ועל כן ׳ראיתי פניך כראות פני אלהים׳ אמר איש האמת יעקב איש תם, ודברו לא ישוב ריקם, ואהבת אחים של עשו ויעקב, של יצחק וישמעאל, תעלה על כל אותן המהומות שהרשעה הנכרכת בטומאת הגויים גררה אותן, תתגבר עליהן ותהפכן לאור ולחסד עולם״.


אינני יודע מניין הגענו לגישה סלקטיבית כלפי הרב קוק המתעלמת מן היסודות ההומניסטיים בהגותו. אבל כאנשים דתיים המצווים לשמוע את האמת ממי שאמרה, אל לנו להתעלם מן הפגמים שבנו שאולי אין אנו מוצאים אותם אצל אחרים. ומותר וצריכים אנו ללמוד מעלות טובות גם מאחרים.


ורוצה אני לספר אנקדוטה אישית, ממנה למדתי שיש לנו ללמוד הרבה מבני דתות אחרות בדרכנו ארצה ראינו בשדה התעופה באתונה כומר יווני-אורתודוקסי שרבים ניגשו אליו וביקשו לנשק את ידו, והוא כל פעם משך את ידיו וסירב לבקשתם. תמהנו, למה נהג כך. והנה התגלגלו הדברים שאותו כומר ישב לידי במטוס, גילגלתי אתו שיחה ולשאלתי הסביר לי שבני-אדם צריכים ללמוד לפנות לאלוהים במישרין ולא לשליחיו כביכול, פן יהפכו אותם בעצמם למקודשים. שמעתי וקצת התביישתי בעצמי. אתם יודעים למה.

ודבר אחר מצאנו שיש ללמוד במזרח הרחוק, בהודו. אנו רגילים לומר שהם עובדי עבודה זרה להם אלים למכביר, כאילו התנהגויות מסוימות שלנו אינן במהותן בגדר עבודה זרה, כגון תחיבת פתקים לכותל. הכותל שלנו הוא כותל הדמעות, ואנו פונים ליושב במרומים לקבל מזור לתחלואינו ולמצוא פדות מצרותינו. אך ההינדים, אותם עובדי אלילים שאנו רגילים לבוז להם, רגילים לבוא למקדשים שלהם כדי להודות על הטובה והחסד אשר האל גמל אותם, ולא רק להתאונן ולבכות על רעתם. ונזכרתי שוב בדברי הרב קוק באותו מקום:

״על דבר האמונות הזרות …לא הבלעתן והריסתן היא מטרת אורם של ישראל…כי אם תקנתם והעלאתם, הסרת סיגיהם, וממילא יצטרפו בזה למקור ישראל…וזה נוהג אפילו באליליות, וקל וחומר בדתות הנסמכות בחלק מיסודותיהן על אור תורת ישראל״.


ואם נחזור למדינתנו המתח בין יהודית לדמוקרטית יגאה אם נשכח שאנושיותנו היא הבסיס ליהדותנו. על הפסוק אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אומרת הגמרא ״כהנים לווים וישראליים לא נאמר אלא האדם מכאן שנכרי העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול״, ומול רבי עקיבא האומר שאהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה, אומר בן עזאי ש׳זה ספר תולדות אדם׳ הוא כלל גדול ממנו, משום שמעל אהבת הרע עומדת ההכרה במעלתו של כל אדם, שכל אדם נברא בצלם אלוהים. אך למרבה הצער נוצרה אצלנו ברית לא-קדושה בין אנטי-דתיים המבקשים להבאיש  את ריחה של היהדות ולהציגה כבלתי-מוסרית, לבין דתיים פונדמנטליסטיים הטוענים שאין להם אלא ד׳ אמות של הלכה, וכל שיקולי מוסר הם להם לזרא. הבה נשכיל להתעלות מעל שניהם, וביום העצמאות נחגוג את שחרורנו לא רק מעול זרים, אלא גם את שחרורנו מדעות זרות, תוך מציאת המחבר, המשותף והמאחד. 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

פרשת שמות

 חתן דמים – משה במרכז דרמה מסתורית  א. כתב-חידה: את מי ביקש ה' להמית? אחת הפרשיות המופלאות והמסתוריות בתורה היא פרשת 'חתן דמים', וכבר התחבטו רבות בפירושה פרשנים וחוקרים. פרשה זו מתרחשת אחרי שה' מטיל על משה את השליחות לדרוש מפרעה להוציא את בני ישראל ממצרים. לאחר שמשה נרתע לכתחילה לקבל את השליחות, הוא מחליט בסופו של דבר לשוב למצרים, אלא שבדרך מצרימה מתרחש אירוע מפתיע: ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. ותקח צפרה צר ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר: כי חתן דמים אתה לי. וירף ממנו אז אמרה: חתן דמים למולת. (שמות ד, כד-כה) לפנינו מעין כתב-חידה, שהנסתר רב בו על הגלוי. בקריאה ראשונה, נראה שמשה התרשל בכך שלא מל את בנו, סכנת מוות ריחפה עליו או על בנו, וציפורה נחלצה לעזרה, מלה את בנה, והסכנה חלפה. אך הנעלם העיקרי הוא מי האיש שה' ביקש להמית: האם את משה עצמו או את בנו של משה1. אני מבקש להראות שלשתי האפשרויות יש אחיזה במקרא. ודומה שהכוונה היתה להשמיע את שתיהן בו-זמנית ובבת אחת. כל אחת מהן משליכה אור שונה על הסיפור כולו. ב. רמז מטרים למכת בכורות אם נסתייע בסביבתו הטקסטו...

פרשת משפטים

 אבק איסור: מנגנון שימור הלכתי פרשת משפטים מורידה אותנו מאיגרא רמא של מעמד הר סיני ועשרת הדיברות לבירא עמיקתא של דיני בור ושור, שומרים ומזיקים. ללמדך שלא די בעקרונות נשגבים ומופשטים, אלא יש צורך לצרף אליהם כללים מפורטים, קונקרטיים, שיש בהם כדי להדריך באורח מדויק התנהגותו של אדם בחייו היומיומיים. אבל ככל שהכללים ההלכתיים מתנסחים ניסוח פרטני, ונקבעים בתוך רקמה הלכתית סגורה, הם עלולים להחמיץ מלכלול וללכוד את שלל המצבים בהם ההתנהגות האסורה חמורה אולי פחות, אך ראויה בכל זאת לגינוי. לשם כך, התגבש המושג ׳אבק איסור׳ המנוסח בדרך כלל בלשון רחבה יותר ובא לבטא את הרעיון שמעבר לגרעין העיקרי של איסור, יש מעטפת איסור נוספת, קלה יותר, הנגזרת מרוחו של האיסור המקורי. אבק איסור מאפיין מספר איסורים המופיעים בפרשתנו, וביניהם איסור שוחד, לשון הרע ושמיטה. התוספתא (עבודה זרה א, ג) שונה: ״ארבע אבקות הן, אבק רבית, אבק שביעית, אבק עבודה זרה, אבק לשון הרע״, אך למעשה מספר ה׳אבקות׳ רב יותר, כפי שנראה להלן. השימוש במושג ׳אבק׳ לא בא כמובן לציין אותם חלקיקים מוצקים וזעירים אותם אנו מטאטאים החוצה, אלא כפי שמסביר רש...

פרשת אמר

 הגר שהורחק מן המחנה: קרבן שהפך לעבריין וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. ויִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה, וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן. (ויקרא כ"ד, י-י"א)   א.    על קדושה ועל חילולה פרשת אמור מכילה עניינים שונים שבמבט ראשוני, שטחי, קשה למצוא את החוט הרעיוני הקושר אותם יחד: לכאורה, מה עניין הכוהנים לפרשת המועדות, ומה לסיפור על נוקב שם ה' שנדחק והשתרבב לכאן? ומה לכל אלה לפרשיות האחרות של ספר ויקרא? נראה שפרשת אמור, על כל סעיפיה, מתלכדת יחד ומשתבצת יפה במוטיב המרכזי של ספר ויקרא, הוא מוטיב הקדושה. קדושתו של ה' היא היסוד לתביעה המופנית לאדם: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם". מושג הקדושה מתפשט למקומות, כגון ארץ הקודש או בית המקדש, לזמנים שיש לתת להם משמעות של קדושה, השבת והמועדות, למעשים שיש בהם קדושה, כגון קידוש ה', או אנשים שבשל תפקידם הם בבח...