דילוג לתוכן הראשי

פרשת נשא

 "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" - גם לעקור דבר מן התורה


ברכת הכוהנים, על סיומה הבלתי-צפוי "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום", שוכנת במבט ראשון כאי מבודד בתוך שלל עניינים אחרים, בחלקם אזוטריים, הנראים לחלוטין תלושים ממנה, ואף מנותקים זה מזה. ואכן, פרשת "נשא" מביאה בפנינו עניינים שונים שלכאורה קשה למצוא להם צד שווה, או מכנה משותף. מדוע הזדמנו לפונדק אחד מניין הלויים וקרבנות הנשיאים, צרוע וזב, מועל מעל, סוטה, נזיר וברכת הכוהנים? חכמינו ביקשו לקשר בין פרשת סוטה לפרשת הנזיר באומרם שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. אבל השאלה הנשאלת היא האם אפשר להבחין בחוט רעיוני המבצבץ מתוך כל הנושאים השונים המופיעים בפרשה ושוזרם יחד. אנסה להראות ברשימה זו שעקרון השלום הוא אשר משמש כחוט רעיוני זה.


 יש לשים לב תחילה למיקום של פרשת "נשא". לאחר מניין בני ישראל, שהחל בפרשת במדבר, בא מניין הלויים הממשיך בפרשת "נשא". יש מתח סמוי בין ההנחה שבמשכן שותפים בשווה כל שבטי ישראל, לבין התפקידים המיוחדים שנמסרו לכוהנים, ולהם בלבד. בסיום הפרשה, בחנוכת המזבח, מביאים קרבנות הנשיאים של השבטים השונים. הפירוט המייגע של קרבנות הנשיאים החוזר על אותו קרבן עצמו באותו נוסח שוב ושוב, כל פעם על ידי נשיא אחר, בא להבליט ולהדגיש רעיון רב-חשיבות: קרבנם של כל השבטים שווה וזהה, וחל שיויון מוחלט בין כל השבטים. ורק לאחר מכן, בפרשת בהעלותך, מודגש הרעיון שהלויים, כנציגים של כלל ישראל, מובדלים מתוך בני ישראל לעבודת הקודש, במקומם של הבכורות.


אך העניינים השונים המובאים כבר בפרשת נשא, מגוללים תפקידים שונים המסורים לכוהנים, ובזה הצד השווה שבהם: הצרוע והזב המובא אל הכהן כפי שלמדנו בספר ויקרא, מועל מעל ש"אם אין לאיש גאל להשיב האשם" (קרי גוזל הגר), משיב האשם לכהן, וברכת הכוהנים שבאה לאחר פרשת סוטה שבה ממלא הכוהן תפקיד מרכזי כמי שמשקה את האישה שבעלה חשד בה שמעלה בו מעל, ולאחר פרשת הנזיר שבסיום נזירותו מביא קרבן שהכהן מקריב אותו לה'.


כל אותם עניינים הללו המסורים לכוהנים מתאפיינים בחריגותם. לאחר שבפרשה הקודמת מפורט סדר המחנה, "איש על מחנהו ואיש על דגלו", הכול "למשפחתם לבית אבותם", מופיעים החריגים והסוטים: הצרוע והזב המורחקים מן המחנה בשל מצבם, מועל מעל בזולתו הנקנס עקב התנהגותו, הנחשדת כסוטה בכך שמעלה מעל בבן-זוגה, והנזיר המבקש לנהוג פרישות בעצמו. אך לא בכדי באה לאחר כל פרשיות אלו ברכת הכוהנים המסתיימת בברכה "וישם לך שלום". השלום הוא ההרמוניה המתבקשת, לאחר שהחריגים והסטיות הנזכרות עוררו דיסהרמוניה בין אדם לעצמו (נזיר), בין אדם לאשתו (סוטה), ובין אדם לחברה (צרוע וזב, גזל).


יש המפרשים שמתוך סיבה זו, דהיינו חשיבותו של רעיון השלום, באו קורבנות הנשיאים לאחר ברכת הכוהנים. עומד על כך ה"כלי יקר":


סמך פרשה זו (הקרבת הקורבנות) לברכת כהנים, אשר חותם כל הברכות השלום, כי אם אין שלום אין כלום, לפיכך בא השלום בגמר החתימה, ואחרון חביב...ואחר שהזכיר חותם כל הברכות והוא השלום, מיד התחיל בפרשתנו אשר בה רמוז ג"כ השלום, כי מטעם זה נאמר בראשון וקרבנו בוי"ו העיטוף (ו' החיבור) כאילו קדמו אחר, שלא יהיה תפארתו לאמר אני הקרבתי ראשון, גם לא הזכיר בו שם נשיא, שלא יתנשא לאמר אני אמלוך, והגאוה סיבה לכל ריב ולכל נגע... ומטעם זה האריכה התורה בזכרון כל הקרבנות בכל י"ב נשיאים כדי שלא לעשות שום אחד טפל לחבירו וזו סבת השלום.


לפי פירוש זה השלום אחוז-ללא-הפרד ברעיון השיויון, כי השלום איננו יכול להיות מושג אלא אם כן אדם איננו מתנשא, מתוך גאווה, על זולתו, ואיננו חש ברגשי-עליונות כלפיו. והנה בשתי הפרשיות הקודמות לברכת השלום בפי הכוהנים, סוטה ונזיר, אנו מוצאים הפרת השלום מסיבה שאפשר לייחסה להתנשאות. ואכן, אין תימה שיחסם של חז"ל, הן לגבי סוטה והן לגבי נזיר, איננו חד-משמעי. יש הדורשים אותם לשבח ויש הדורשים אותם לגנאי. כך נאמר לגבי הסוטה כי "אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח, שנאמר ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו", ולגבי טיבה של אותה רוח, נחלקו הדעות אם רוח טומאה היא או רוח טהרה (סוטה ג, ע"א), ומכל מקום אמרו שהתורה התירה למחוק שמו של הקב"ה על המים כדי לעשות שלום בין איש לאשתו (סוכה נ"ג, ע"ב). אך כיון שזו תופעה חריגה, "משרבו המנאפים פסקו המים המרים" (משנה סוטה, פרק ט, ד'), ואף קודם לכן לא היו המים בודקים את האישה אלא אם האיש עצמו היה מנוקה מעוון (סוטה מ"ז, ע"ב). האיש לא יכול אפוא לדרוש לעצמו יחס מועדף ומתנשא, ולתבוע להוקיע את אשתו כמועלת-מעל, אם בו עצמו יש מעל, כדברי הנביא עליהם סומכים חז"ל: "לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו" (הושע ד, י"ג).


אף לגבי הנזיר, אפשר לראות משהו מתנשא בעצם נזירותו, תוך התנהגות הסוטה מדרכם של שאר בני-אדם, ואכן לא ברור אם הוא בחזקת חוטא או בחזקת קדוש. יש שראו בו כאיש המעלה שגזר על עצמו פרישות מיוחדת ברצותו לקדש עצמו ולהתרחק מן החטא. כך מוצאים אנו גירסה תלמודית של הסיפור המיתולוגי על נרקיס, על אותו אדם "יפה עיניים וטוב רואי וקווצתיו תלתלים", שנדר נזירות על עצמו, לאחר שראה את בבואתו במעיין, ואמר ליצרו "הרי אתה מתגאה בשאינו שלך... הריני מגלחך לשמים". שמעון הצדיק נשקו על ראשו, באומרו לו "כמותך ירבו בישראל עושים רצון המקום, ועליך נתקיים 'איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה''" (נדרים ט, ע"ב). מצד שני, מודגש אולי יותר הרעיון שסגפנות היא בבחינת חטא, וכי הנזיר חייב, בסיום נזירותו, בקרבן, כמי ש"חטא על הנפש", כדברי רבי אלעזר הקפר: "שציער עצמו מן היין, וקל וחומר ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה" (נזיר י"ט, ע"א). הקרבן בא להחזיר שלום בין אדם לבין עצמו, ולהעמידו מחדש כשווה לכל אדם אחר.


אך רעיון השלום נקשר לנזירות גם מבחינה אחרת ולפי פירוש אחר הרואה בנזיר דגם של נביא-שופט שתפקידו להשכין שלום בעם. כך המהרש"א המעיר על כך שארבע מסכתות בתלמוד (ברכות, נזיר, כריתות ויבמות) מסתיימות בברכה "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך", והוא מנסה להסביר, לגבי כל מסכת, את הטעם להבאת רעיון השלום בסיום המסכת. לגבי מסכת נזיר, הוא קושר את עניין הנזירות עם הנביאים "שמבטן אמם הוזמנו לעבודת ה' ", כגון שמואל ("ונתתיו לה' כל ימי חייו") ושמשון ("נזיר אלהים יהיה"), "שהיו שופטי ישראל לעשות שלום ביניהם", ולכך מובא הפסוק 'וכל בניך' "בעוד שהיו בנים קטנים היו לימודי ה' כי לכך הוכנו ממעי אמם ועל ידם ורב שלום וגו' במשפט צדק שעשו בישראל וכן שלום על ישראל". הנזירים הקלאסיים, לפי תפיסה זו, הם שופטי ישראל, ועליהם הוטל לשפוט משפט-צדק ולהשכין-שלום בין הבריות שהם שני עבריו של אותו עקרון עצמו.


הזיקה ההכרחית בין צדק לשלום מתקשרת להסבר שהמהרש"א נותן להבאת רעיון השלום בסיום מסכת אחרת, היא מסכת יבמות: הוא נותן פרשנות מפתיעה לפסוק: "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". מפאת קוצר היריעה לא נעתיק דבריו בשלמותם, ונביא דבריו בקצרה:


ונראה הטעם... לפי שיש במסכת זו דברים תמוהים כאילו עוקרים דבר מן התורה", (וכך, למשל, נאמר שיש להקל בכמה דברים כדי למנוע את עיגון האישה, וכן בעניין מסוים לפטור אישה מחליצה כדי שלא תימאס בעיני בעלה), "דאין זו עקירה מן התורה אבל דברים אלו נוגעים במדת השלום...שלא תעגן האשה וכתיב דרכיה דרכי נועם גו' שלא תמאס בעיני בעלה ואם יתן לה גט אין זה נתיבות שלום... ומסיים ה' עוז לעמו יתן שאין זה עקירת דבר מן התורה כי הקב"ה נתן עוז וכח לעמו שהם ת"ח בדבר הזה להיות מקילין בדבר שהרי ה' יברך את עמו בשלום וכל נתיבותיה שלום ואין כאן שלום אם תתעגן ובדרך הזה יתפרש המקרא ישא ה' פניו אליך גם לעקור דבר מן התורה לפי שישים ה' לך שלום.


דבריו הנועזים של המהרש"א , מביעים רעיון דיאלקטי: בפרשנות חז"ל, מבחינה אחת, יש עקירת דבר מן התורה, אך מבחינה אחרת אין כאן עקירה כלל. הקדוש ברוך הוא הסמיך את עמו לעקור דברים מן התורה כדי למנוע את עיגונה של אישה, או כדי למנוע הפרת שלום הבית, אך בעקירת כללים ספציפיים מסוימים יש דוקא משום הגשמת עקרון-על בתורה, והוא עקרון השלום. בכך ה' נושא פניו לישראל, אף שעליו נאמר ש"לא ישא פנים". בעקרון השלום אין משוא פנים. 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

פרשת שמות

 חתן דמים – משה במרכז דרמה מסתורית  א. כתב-חידה: את מי ביקש ה' להמית? אחת הפרשיות המופלאות והמסתוריות בתורה היא פרשת 'חתן דמים', וכבר התחבטו רבות בפירושה פרשנים וחוקרים. פרשה זו מתרחשת אחרי שה' מטיל על משה את השליחות לדרוש מפרעה להוציא את בני ישראל ממצרים. לאחר שמשה נרתע לכתחילה לקבל את השליחות, הוא מחליט בסופו של דבר לשוב למצרים, אלא שבדרך מצרימה מתרחש אירוע מפתיע: ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. ותקח צפרה צר ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר: כי חתן דמים אתה לי. וירף ממנו אז אמרה: חתן דמים למולת. (שמות ד, כד-כה) לפנינו מעין כתב-חידה, שהנסתר רב בו על הגלוי. בקריאה ראשונה, נראה שמשה התרשל בכך שלא מל את בנו, סכנת מוות ריחפה עליו או על בנו, וציפורה נחלצה לעזרה, מלה את בנה, והסכנה חלפה. אך הנעלם העיקרי הוא מי האיש שה' ביקש להמית: האם את משה עצמו או את בנו של משה1. אני מבקש להראות שלשתי האפשרויות יש אחיזה במקרא. ודומה שהכוונה היתה להשמיע את שתיהן בו-זמנית ובבת אחת. כל אחת מהן משליכה אור שונה על הסיפור כולו. ב. רמז מטרים למכת בכורות אם נסתייע בסביבתו הטקסטו...

פרשת משפטים

 אבק איסור: מנגנון שימור הלכתי פרשת משפטים מורידה אותנו מאיגרא רמא של מעמד הר סיני ועשרת הדיברות לבירא עמיקתא של דיני בור ושור, שומרים ומזיקים. ללמדך שלא די בעקרונות נשגבים ומופשטים, אלא יש צורך לצרף אליהם כללים מפורטים, קונקרטיים, שיש בהם כדי להדריך באורח מדויק התנהגותו של אדם בחייו היומיומיים. אבל ככל שהכללים ההלכתיים מתנסחים ניסוח פרטני, ונקבעים בתוך רקמה הלכתית סגורה, הם עלולים להחמיץ מלכלול וללכוד את שלל המצבים בהם ההתנהגות האסורה חמורה אולי פחות, אך ראויה בכל זאת לגינוי. לשם כך, התגבש המושג ׳אבק איסור׳ המנוסח בדרך כלל בלשון רחבה יותר ובא לבטא את הרעיון שמעבר לגרעין העיקרי של איסור, יש מעטפת איסור נוספת, קלה יותר, הנגזרת מרוחו של האיסור המקורי. אבק איסור מאפיין מספר איסורים המופיעים בפרשתנו, וביניהם איסור שוחד, לשון הרע ושמיטה. התוספתא (עבודה זרה א, ג) שונה: ״ארבע אבקות הן, אבק רבית, אבק שביעית, אבק עבודה זרה, אבק לשון הרע״, אך למעשה מספר ה׳אבקות׳ רב יותר, כפי שנראה להלן. השימוש במושג ׳אבק׳ לא בא כמובן לציין אותם חלקיקים מוצקים וזעירים אותם אנו מטאטאים החוצה, אלא כפי שמסביר רש...

פרשת אמר

 הגר שהורחק מן המחנה: קרבן שהפך לעבריין וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. ויִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה, וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן. (ויקרא כ"ד, י-י"א)   א.    על קדושה ועל חילולה פרשת אמור מכילה עניינים שונים שבמבט ראשוני, שטחי, קשה למצוא את החוט הרעיוני הקושר אותם יחד: לכאורה, מה עניין הכוהנים לפרשת המועדות, ומה לסיפור על נוקב שם ה' שנדחק והשתרבב לכאן? ומה לכל אלה לפרשיות האחרות של ספר ויקרא? נראה שפרשת אמור, על כל סעיפיה, מתלכדת יחד ומשתבצת יפה במוטיב המרכזי של ספר ויקרא, הוא מוטיב הקדושה. קדושתו של ה' היא היסוד לתביעה המופנית לאדם: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם". מושג הקדושה מתפשט למקומות, כגון ארץ הקודש או בית המקדש, לזמנים שיש לתת להם משמעות של קדושה, השבת והמועדות, למעשים שיש בהם קדושה, כגון קידוש ה', או אנשים שבשל תפקידם הם בבח...