"צווחה וצווחה ולא אשגח בה"
פרשת מסעי סוגרת מעגל שפרשת פנחס פתחה לפניה. בפרשת פנחס באות בנות צלפחד וטוענות לזכותן לרשת את אביהן שלא השאיר אחריו בן, ומשה שלא ידע בעצמו להשיב להן, הפנה את שאלתן לה׳, והתשובה הניתנת היא: ״כן בנות צלפחד דוברות, נתן תתן להן אחזת נחלה בתוך אחי אביהם״. באותו מטבע לשון נענים בפרשתנו בני גלעד בן מכיר בן מנשה החוששים שמתן הזכויות לבנות צלפחד יכיא להסבת הנחלה משבט לשבט, ותשובת משה ״על פי ה׳״ מקבלת טענה זו ואומרת: ״כן מטה בני יוסף דוברים״, כלומר בנות צלופחד ״לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אבותם תהיינה לנשים״. אמנם מתברר כי תשובה זו ניתנה רק לשעתה, ואף נקבע חג מיוחד, הלא הוא ט״ו באב, המציין, בין היתר, ביטול הפירוד בין שבט לשבט והתרת השבטים להינשא זה לזה.
בשתי הפרשיות הללו, נשים הנאבקות על זכותן מצד אחד, וגברים הטוענים שיש לקיים איזון הדדי ולשמֵר גם את זכויותיהם, בולטת ההקשבה, הפתיחות וההיענות החיובית של ההנהגה שבראשה משה. ענוותנותו של משה ניכרת בהיותו מוכן, בעניינן של בנות צלופחד, להפנות את שאלתן, שלא ידע להשיב עליה, לה׳. יש אולי משהו משעשע במקצת שצרור השאלות הפתוחות שמשה הפנה לה׳ נארזו יחד בראשי-תיבות של האותיות הסופיות של הא׳-ב׳, דהיינו מנצפ״ך (מ׳- מקושש, נ׳ - נוקב שם ה׳, צ׳ - צלופחד, פ׳ - פסח שני, כ׳ - כזבי בת צור). ואולם הנכונות להאזין ולהיפתח לא הייתה משותפת לכל המקרים הללו. הנה בפרשת המקלל, מייחס המדרש את נוקב שם ה׳ כמי שהוּצא מן המחנה מפני שאביו לא היה מישראל, ונהגו כלפיו כאילו היה ממזר הנעשק בשמה של תורה על לא עוול בכפו (ראו מה שכתבתי ב׳שבת שלום׳ פרשת אמור תשס״ו). אבל ברוב המקרים ניתן לומר - בלשון ימינו - שהתורה מציירת את משה כמנהיג בית מדרש לתיקון חברתי שפותח את שעריו בפני מבקשי סעד.
אך דווקא סיפורים תלמודיים שונים מבקשים להתריע על כך שיושבי בית המדרש מבקשים להסתגר בעולמם ולהתעלם מטרונייתם של אלה החשים עצמם כמקופחים. כך, למשל, מספר התלמוד (שבת נח, א) שרב יהודה היה יושב לפני שמואל, באה אישה אחת צעקה והתלוננה לפניו, ושמואל לא הגיב. ״צווחה ולא הוה משגח בה״. שאל אותו רב יהודה האם אינך חושש לאמור בפסוק ממשלי (כ״א, ג׳): ״אטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה״. שמואל ניסה להצטדק שהוא אינו הכתובת והאחריות מוטלת על ראש הגולה, מר עוקבא שהיה אב בית הדין. שמואל, בעצם, מודה במקצת באחריותו בכך שאומר לתלמידו שאותו, את שמואל, ידונו במים קרים, ואילו מר עוקבא ידון במים חמים. והנה, התלמוד במקום אחר (בבא בתרא י׳, ב) מספר על יוסף בנו של רבי יהושע שמחמת מחלתו הקשה כמעט שמת, כביכול יצאה נשמתו וחזרה, וכשהחלים שאלו אביו מה ראית ואמר לו שראה ״עולם הפוך, עליונים למטה ותחתונים למעלה״, וענה לו אביו: ״עולם ברור ראית״. התוספות במקום (ד״ה עליונים) מביא את מסורת הגאונים ״שקבלה בידם רב מפי רב״, שעולם הפוך קשור לסיפור על שמואל ורב יהודה דהיינו שבעולם האמת עומד התלמיד רב יהודה למעלה ושמואל הרב למטה. שמואל, אחד מגדולי האמוראים, נמצא למטה מפני שאטם אזנו לזעקת דל! מקובל לפרש שרבי יהושע האומר לבנו, יוסף, ״עולם ברור ראית״ הוא רבי יהושע בן לוי שזכה להיכנס חי לגן-עדן מפני שלהבדיל מחכמים אחרים למד תורה עם חולים במחלות מידבקות (כתובות עז, ב), והוא אשר שומע מאליהו שהמשיח יושב בחברת עניים ובעלי נגעים (סנהדרין, צח, א). כלומר, מבחנו העליון של חכם ההלכה הוא בנכונותו להירתם לטובת מקופחים, חלשים ואנשים הנמצאים בשולי החברה.
התופעה של חכם הלכה המתעלם מזעקתה של אישה חוזרת על עצמה באותו נוסח: ״צווחה ולא אשגח בה״ אלא שבמקרה הבא מדובר באישה שנפגעה על ידי חכמים עצמם. במסכת סוכה (לא, א) מסופר על ״אותה סבתא״ שבאה לפני רב נחמן ואמרה לו שראש הגלות וכל החכמים שאיתו יושבים בסוכה גזולה מפני שעבדיו של ראש הגלות גזלו ממנה את העצים לסוכתם. ושוב: ״צווחה ולא אשגח בה״. אמרה לו ״אישה שהיו לאביה (אברהם אבינו) שלוש מאות ושמונה עשרה עבדים צועקת לפניכם, ואינכם משגיחים בה?״ גם הזכרת ייחוסה לאברהם אבינו לא הועילה לה, ורב נחמן מכנה אותה ״פעיתא״, כלומר צעקנית, מפני שלפי הדין לא מגיע לה אלא דמי העצים בלבד. יש כאן הסתמכות בעייתית על ההלכה הפורמאלית שאין הורסים מבנה כדי להחזיר קורות גזולים שהשתמשו בהן בבניה, אך הלכה זו שנקבעה כתקנת השבים, כלומר כדי לעודד אנשים לחזור בתשובה, אינה יאה לחכמים, ובוודאי שאין זה ראוי שלא יאזינו לצעקת האישה הנפגעת תוך העלבתה.
ואולי חריף במיוחד הסיפור (בבא בתרא ט׳, ב) על רב ששת שנפגע מתלמידו שדיבר אליו, בעת דיון תלמודי על הלכות טומאה, בבדיחות הדעת בשעה שהוא (רב ששת) נכשל בתשובותיו, וכעסו של רב ששת על תלמידו (רב אחדבוי) הביא לכך שהלה השתתק, כלומר נעשה אילם, ונשכח ממנו תלמודו. כנראה שמישהו שיגר לרב ששת את אמו (של רב ששת) שבכתה לפניו שיתפלל למענו, ״צווחה וצווחה ולא אשגח בה״. רב ששת שכבודו נפגע מתעלם מזעקותיה של אמו שלו1! ודבר זה הביא אותה לנקוט צעד קיצוני. חשפה את החזה שלה ואמרה לפניו ראה שדיים אלה שינקת מהם! רק אז נעתר רב ששת וביקש רחמים על תלמידו שנתרפא. אם כן, לעיתים רק זעזוע עשוי לנער תלמידי חכמים שחשים פגיעה בכבודם ומסרבים, למשל, להתפלל על תלמידיהם החולים קשה (והשוו הסיפור המפורסם על רב יוחנן וריש לקיש). אלמלא כן הם ממשיכים להתעקש ולהמשיך להתעלם מזעקת הנפגע או מי שבא מטעמו.
מנין באה ההתעלמות? אסתפק ברמז: חוששני שהיא ניזונה לא במעט מתחושת עליונות שמפתח אדם שסובר שמעלתו הדתית מגביהה אותו מעל אחרים. וכבר חכמינו היו ערים לכך שאדם הלומד תורה הרבה עלול ללקות בגסות-רוח ולהעליב מתוך תחושת עליונות את הזולת (תענית כ, א-ב).
גם בימינו אין אנו פטורים מן הדאגה שמא אנו אטומים לזעקתן של נשים, למשל מסורבות גט הנאלצות לעיתים לעבור שבעה מדורים של התדיינויות כדי לנסות ולזכות בחירותן. האם רשאים אנו לפטור עצמנו מאחריות ולהאשים רק את בתי הדין הרבניים, או חובה עלינו לא רק להתריע, לא רק להיות קשוב, אלא לנקוט בצעדים באמצעותן ניתן לזעזע את המערכת הרבנית כדי לחלצה מקיפאונה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה