"אחר שלוחיה": משפחתו של משה כקרבן לשליחותו
יתרו, חותן משה, מבקש להחזיר למשה את משפחתו: ציפורה אשת משה "אחר שלוחיה" (ביטוי שלפי פשוטו מתקשר לגירושין, לפי לשון הכתוב "ושלחה מביתו" דברים כ"ד, א) , וכן את שני הבנים, גרשם ואליעזר, המוצגים כבניה של ציפורה. משה שמח לקראת חותנו, אך לא מפגין שום שמחה כלפי אשתו-גרושתו, או ילדיו. חותנו שרואה את העומס המוטל על משה מייעץ לו לאצול מסמכויות השפיטה שלו לאחרים, אולי מתוך תקווה שבכך הוא יוכל להתפנות במעט גם למשפחתו, אך אין שום רמז לכך שהקלה בעומס המוטל על משה הביאה אותו לחידוש קשרי המשפחה שלו. לאחר שמשה שמע לעצותיו של יתרו, הוא משלח גם אותו, לארצו (שמות י"ד, כ"ז). לא ברור אם ציפורה ובניה הצטרפו ליתרו. מכל מקום, הרושם המתקבל הוא שהמנהיג המוקדש לשליחותו נשאר פרוש מאשתו ומרוחק מילדיו.
לשם הבנת העניין, יש לחזור אחורה לפרשת שמות (ג', י"ח-כ"ו). אחרי סרבנותו הממושכת של משה לקבל עליו את התפקיד, התרחשה הפרשה המסתורית של "חתן דמים". משה מרכיב את אשתו ובניו על החמור בדרך מצרימה, אחרי שה' אומר לו כי "מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" (שם, י"ט), אך בדרך במלון מתחוור לו שהסכנה הנשקפת לו היא מידי שמים דווקא: הוא נפגש בה' המבקש להמיתו1. ציפורה המלה את בנה מצילה את משה ממיתה. לפי אחת הדעות בתלמוד, העונש על משה בא לו לא מפני שנתרשל מן המילה, אלא מפני ש"נתעסק במלון תחילה" (נדרים ל"א, ב), וכדברי רבי יצחק ערמאה "שהלשון הזה הוא כינוי לעסק אהבת הבית הכוללת חברת האשה והבנים" (עקדת יצחק, שער שלושים וחמישה). לאחר שה' מבקש להמית את משה, הוא מבין שעליו לוותר על חברת האישה והבנים. אמנם ציפורה שהודפת את האיום על חייו של משה, פונה אליו ואומרת לו "חתן דמים אתה לי": הצלתי אותך בדם בננו. דם המילה בא במקום דמך. בזה חזרת והפכת להיות לחתני פעם שנייה. היא מתחננת לפניו שישוב להיות שלה - "אתה לי", אבל קריאתה לא נענית לאחר שמשה ראה עצמו מוקדש כל-כולו לשליחותו, ולא נותר ממנו שיור לקשרי אישות ומשפחה. תוחלתה של ציפורה נכזבה. החתן היחיד שנותר לה הוא בנה, הוא "חתן הדמים למולות", כאמור שם. במאבק בין השליחות למשפחה, גברה השליחות התובעת את משה כולו לעצמה. משה משלח את ציפורה לבית אביה.
מעמד הר סיני משמש למשה אישור מחדש להחלטתו. בני ישראל האמורים להתקרב במעמד זה אל ה' נצטוו שלא להתקרב באותם ימים אל אישה: "היו נכנים לשלושת ימים אל תגשו אל אשה" (שמות י,ט, ט,ו). משה מסיק מכאן שהוא הקרוב תדיר לה', חייב בפרישות לצמיתות. זו אחת ההחלטות שמשה מקבל מדעתו, והסכים הקב"ה עמו (שבת פ"ז, א'). התקרית עם מרים בסוף פרשת בהעלותך (במדבר י,ב, א'-ט"ז), מעלה נושא זה פעם נוספת. רוב הפרשנים מייחסים את "האישה הכושית", שמשה לקח ושעליה דיברו מרים ואהרן, לציפורה ממנה התגרש משה. התוכחה של ה' כלפיהם מתקשרת יפה לפירוש זה: קירבתו של משה לה' היא קרבה אינטימית - "פה אל פה אדבר בו" - ממש כמו בין בני-זוג, וקרבה זו דורשת בלעדיות וייחודיות. לכן, אומר המדרש (מובא ברש"י שם) שההתגלות למרים ואהרן הייתה "פתאם", בהיותם הם עצמם עסוקים ב"דרך ארץ", כלומר ביחסי-אישות. כל זאת ללמדם שאין הם פנויים להתגלות קבועה, ומצד שני פרישותו של משה מן האישה הייתה פרי של הצורך של משה לקרבה אינטימית ומתמדת עם ה'. פרישות זו היא מעשה של יחיד-סגולה: "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמד עמדי" (דברים ה', כ"ז- כ"ח), כלומר הכול שבו לביתם, כשמשה נשאר לבדו עם ה'.
אין צריך לומר שבנצרות הפכה הפרישות לאידיאל לא רק ליחידים. אך גם במקורותינו אנו עדים למתח בין מי שמבקש להקדיש עצמו ללימוד תורה לבין החפץ לשאת אישה. מתח זה מגיע לשיאו בדמותו של בן-עזאי הדורש שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, אך הוא עצמו אינו נאה מקיים. בהיותו חושק בתורה, הוא נמנע מלשאת אישה באומרו שאפשר לו לעולם שיתקיים על ידי אחרים ( יבמות ס"ג, ב'). אך מרובים הסיפורים על נשים שנזנחו בידי בן-זוגם בהתמסרם ללימוד התורה. העוול הנגרם לאישה, והעונש המוטל על מי שתורתו משכה אותו עד כדי ויתור על מגע עם אשתו, נרמז לא פעם (כסיפור על אשתו של רב רחומי בכתובות ס"ב, ב). אך דווקא בדמותו של משה, אין אנו שומעים צליל של הסתייגות מן הפגיעה שנגרמה לציפורה, אף שלפי דברי חז"ל, ציפורה מביעה את דאגתה לנשותיהן של אלדד ומידד שהחלו להתנבא במחנה, שסופן יהיה כסופה, דהיינו להיות פרושות מבן-זוגן (ספרי צ"ט, ורש"י על במדבר, שם).
כמו כן אין אנו שומעים צליל של הסתייגות מהתנערותו של משה מאחריותו כלפי ילדיו. לפי דברי המדרש, הדבר החל עוד מן השבועה שנשבע משה ליתרו. בעוד שהשם אליעזר מבטא את הכרת התודה של משה על הצלתו: "כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה", השם "גרשם" מביע מעין-התנצלות: "כי גר הייתי בארץ נכריה" (שמות י"ד, ג'). ואולי נקשרים הדברים לאותה שבועה שנשבע משה ליתרו, לפי דברי המדרש, לפיה יוקדש בנו הראשון לעבודה זרה (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו, מסכתא דעמלק, א'), ולכן רק ציפורה הייתה יכולה - על ידי המילה - לשחרר את משה מאותה שבועה. אמנם אותה שבועה או אלה הנרמזת בביטוי "ויואל משה לשבת את האיש" (שמות ב', כ"א), חוזרת באותו לשון בפרשת פסל מיכה, "ויואל הלוי לשבת את האיש" (שופטים י"ז, י"א), כשהפסל נעשה על ידי "יהונתן בן גרשם בן מנשה" (שם, י"ח, ל'), תוך רמז שמנשה איננו אלא משה כי ה"נון" היא נון תלויה, וספק אם היא חלק מן השם. הכול ללמדנו ששבועתו של משה לחותנו, המשיכה לרדוף את צאצאיו. מכל מקום, בניו של משה לא המשיכו בדרכו של אביהם. המדרש רואה ב"נער" שקרא למשה לכלוא את אלדד ומידד שהתנבאו במחנה (במדבר י"א, כ"ו- כ"ז) את גרשם (תנחומא בובר, בהעלותך כ"ב), ותשובתו של משה אליו - "המקנא אתה לי", מלמדת שתגובתו של הנער לא הייתה ראויה. התופעה של ילדים שאינם הולכים בדרכי אביהם ידועה יפה במקרא (למשל בני עלי שהיו "בני בליעל",שמואל א', ב', י"ב, כמו בני שמואל שנטו אחר הבצע, לקחו שוחד והטו משפט, שם, ח', ב'-ג'), ומתעורר החשש אם לא היה זה חלק מן המחיר ששילמה משפחתו של הנביא על התמסרותו הטוטאלית לשליחותו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה