עם סבא משה ז”ל הייתי כיובל שנים בשעותיו היפות והטובות וגם ברגעים קשים. ובין הדברים שהרשימו אותי ממנו ביותר היה אהבת תורה ולימודה, יחד עם חשיבה ביקורתית ויושר בלתי מתפשר, ויהיו נא דבריי אלה לזכרון לדמותו הנערצת.
מאחורי הרבה סיפורים שבתורה עומד סיפור נגדי שהוא, לעיתים, תמונת-ראי של הסיפור הראשי. דבר זה נעשה כדי שהקורא יפיק את המסר מההשוואה בין שני הסיפורים אשר עשויים להיות דומים מאד מבחינת הלשון ומבחינת התוכן, אך גם נבדלים ולעיתים הפוכים בפרטים מכריעים.
הגר שפחתה של שרה ברחה ממנה למדבר בתחילת הריונה עם ישמעאל. אחרי שנים, היא גורשה שוב למדבר ביוזמתה של שרה. שתי ההתרחשויות הללו הן אנאלוגיות ניגודיות, השוואות הפוכות, לשתי פסגות בחייו של אברהם, ברית בין הבתרים ועקידת יצחק. כאשר ה’ כורת עם אברהם את ברית בין הבתרים הוא מבשר לו כי “גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה”. אך מצד שני הובטח לו ש”אשר ייצא ממעיך הוא יירשך”, והנה ממשיך הכתוב ואומר ששרי אשת אברהם לא ילדה לו. בעיית העקרות נפתרת ביוזמתה של שרה המוסרת לאברהם את שפחתה הגר. אך שרה מתרעמת על הגר שמשעה שהרתה היא מתנשאת וגבירתה נעשית קלה בעיניה. שרה מענה את הגר והגר בורחת למדבר. אבל כאן אנו נתקלים במה שמכונה בתורת הספרות רמז מטרים, כלומר רמז הנמסר בטקסט על התרחשות עתידית שתופיע מאוחר הרבה יותר. מצרים כבר כאן בדמות הגר המצרית. הגר המצרית מסמלת את בני ישראל המתענים במצרים ובורחים או מגורשים למדבר. מול גר יהיה זרעך עומדת הגר, מול עבדות (ועבדום ארבע מאות שנה) עומדת שפחה (“ולה שפחה מצרית ושמה הגר”), מול ארץ לא להם דהיינו מצרים עומדת הגר המצרית, ומול ועינו אותם נמצא “ותענה שרה” ודבר המלאך אל הגר “שובי אל גבירתך והתעני תחת ידה”. קשה להימנע מן הרושם שהתורה מבקשת לרמוז לנו על תשלום של מידה כנגד מידה. הקולקטיב עם ישראל נענש בשל חטאי אבותיו. ממש כמו שחז”ל אומרים שכל הגלות באה בשל דמעותיו של עשו שנלקחה ממנו במרמה ברכתו של אביו. העובדה שהכל משתבץ ומשתלב בתוכנית אלוהית ממעל, המוביל את כל המהלכים כולם, אינה גורעת מן האחריות המוסרית של בני האדם שפועלים בתוכה של אותה תוכנית. עוול נשאר עוול והוא ממשיך לפעפע ולתבוע את עלבונו גם בדורות רבים לאחר מכן.
אבל זה מביא אותנו להמשך הסיפור, לעקדה. אנו רגילים לחשוב שיצחק נעקד על ידי אביו בהיותו הבן האהוב והיחיד של אברהם. כדאי כבר לציין שהמסורת המוסלמית מכילה אותו סיפור של עקדה אבל הבן הנעקד הוא ישמעאל ולכך מוקדש חג חשוב באיסלאם, הוא חג הקורבן. אבל בעצם יש להודות שאף בתורה אברהם מקריב גם את ישמעאל. אין זה מקרה שגירוש ישמעאל מופיע בסמוך לעקדת יצחק. ואכן קריאה מדוקדקת, בתוכן ובלשון, מגלה שגירוש ישמעאל הוא סיפור מקביל לעקדת יצחק.
שני הסיפורים מלווים בהדגשת גודל הקרבן: “אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך”, לעומת “קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת”. ההיענות של אברהם בשני המקרים זריזה והלשון זהה ממש: “וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר וכו וישלחה ותלך ותתע” ואצל יצחק:” וישכם אברהם בבוקר ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו וכולי”. בשני הסיפורים שני בניו של אברהם בסכנת מוות ובשניהם ניצל הילד כתוצאה מהתערבותו של המלאך. “ויקרא מלאך אלהים אל הגר מן השמים ויאמר לה מה לך הגר אל תיראי”, וממש כך בשנית: “ויקרא אליו מלאך ה’ מן השמים ויאמר אל תשלח ידך אל הנער”.
בשני המקרים שדה הראיה של ההורים מתרחב, והם רואים לפתע מה שלא ראו קודם. ומה שרואים עכשו מביא להם ישועה ומציל את הבן. הגר פוקחת את עיניה ורואה באר מים ומשקה את בנה, ואברהם נושא עיניו ורואה איל נאחז בסבך בקרניו ואותו הוא מעלה לעולה תחת בנו. וכגודל הסכנה שריחפה על הבנים, כן גודל הברכה המובטחת להם. על ישמעאל “כי לגוי גדול אשימנו”, ולאברהם שזרעו יתרבה ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים.
נעבור מיד להבדלים בין שתי העקידות, אבל יש לשאול כבר מה פשר ההקבלה העקבית בין שני הסיפורים. דומה כדי להדגיש שלעקדת יצחק קדמה עקדת ישמעאל. וכי לשניהם היתה חויה מכוננת משותפת. חויה אשר העמידה אותם כרעים ולא כיריבים, על אף ההעדפה שזכה בה יצחק על ישמעאל. נאמר ששניהם ביחד קברו את אברהם אביהם. אך אפשר לומר שההשוואה מלמדת על הרגישות המוסרית של הכתוב. הקרבת ילדים למולך היתה נפוצה בימי קדם. אבל על אברהם נאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה. לשם מה הכפילות? רש”י מביא דברי המדרש שאברהם רוצה לפחות לעשות פצע ליצחק, להוציא ממנו קצת דם. ולשם כך נאמר “ואל תעש לו מאומה”. הניסיון של אברהם היה אולי שלא הקריב את בנו. וכל סיפור העקדה מסמל את המעבר מקרבנות אדם לקרבנות בהמה.
אבל לא פחות משמעותיים ההבדלים והניגודים בין שני הסיפורים. אם מול אב, מים נשיים מול אש גברית, מדבר מול הר, ואם דואגת וחרדה מול אב המרוכז כולו בפרוייקט של הציווי שהוטל עליו. הגר הולכת אבודה ותועה במדבר ואברהם הולך נחוש במסלול ידוע מראש. הגר יושבת לה מנגד, הרחק כמטחווי קשת, ואברהם רק את הנערים והחמור משאיר הרחק מנגד. על הגר כתוב ותשלך את הילד ועל אברהם וישלח את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו. הדמיון הצלילי בין ותשלך לבין וישלח מקרב ומנגיד את שני הסיפורים.
על יצחק אין אנו שומעים לאחר העקידה. הפעם הוא אינו חוזר עם אביו, כפי שהיה קודם “וילכו שניהם יחדו”, ובפעם הבאה שנפגוש אותו, הוא יהיה בסביבות באר לחי רואי, בארה של הגר. בעקידת ישמעאל שמע אלוהים אל קול הנער ובעקידת יצחק אברהם שומע בקול אלוהים. לשמוע בקול הנער הוא מרכזה של הסצינה האחת לשמוע בקול אלוהים מרכזה של הסצינה האחרת.
המהפך בעקדת יצחק מתחולל באמצעות המשפט אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה. אברהם מצווה לאסוף את ידיו, ואילו הגר מצווה להיפך לשאת את הנער בחיקה ולהחזיק את ידה בו. האם המחזיקה את ידה בנער מול האב האוסף את ידיו ממנו, הם ביטוי תמציתי של האנאלוגיה הניגודית.
אברהם הצליח בניסיונו כמאמין אך נכשל כאב. בתחילה נאמר את בנך את יחידך אשר אהבת אך לאחר העקידה המלים אשר אהבת אינן חוזרות. נאמר רק שלא חסכת את בנך את יחידך. כמובן לאברהם לא היתה שום אפשרות לעמוד בשני הניסיונות גם יחד. גם כמאמין וגם כאב. אבל גם הגר לא עומדת בניסיונה כאם. את ישמעאל היא משליכה תחת אחד השיחים עזוב לבדו והיא יושבת לה מנגד הרחק כמטחווי קשת מפני שאינה רוצה לראות במות הילד.
כפי שראינו, אפשר ללמוד רבות מן ההשוואה בין שני הסיפורים המקבילים, עקדת יצחק ועקדת ישמעאל, שדרך אגב אנו קוראים את שניהם בשני ימי ראש השנה. לפי הבנתי, הלקח העיקרי הוא שסבל, קרבנות ועקידה אינם רק נחלתנו. הם גם נחלת עמים אחרים. גישתנו לא צריכה להיות ממוקדת רק בעצמנו ובסבלותינו. הסבל והקרבן הם לעיתים משותפים וחויית העקידה עשויה להיות גם חויה המכוננת שיתוף פעולה ואחוה, וכדברי הרב קוק:
“על דבר האמונות הזרות…לא הבלעתן והריסתן היא מטרת אורם של ישראל, כמו שאין אנו מכוונים הרס כללי לעולם ולאומיו כולם, כי אם תקנתם והעלאתם, הסרת סיגיהם, וממילא יצטרפו בזה למקור ישראל, להשפיע עליהם טללי אורות…וזה נוהג אפילו באליליות, וקל וחומר בדתות הנסמכות בחלק מיסודותיהן על אור תורת ישראל. וגדולים דברי הגר”א ז”ל: ואת עשו שנאתי את הטפל לעשו, אבל עקרו שהוא ראשו בהדי אבהן דעלמא גניז, ועל כן ‘ראיתי פניך כראות פני אלוהים’ אמר איש האמת יעקב איש תם, ודברו לא ישוב ריקם. ואהבת אחים של עשו ויעקב, של יצחק וישמעאל, תעלה על כל אותן המהומות שהרשעה הנכרכת בטומאת הגויה גררה אותן, תתגבר עליהן ותהפכן לאור ולחסד עולם”
אבל אלוהים שמע אל קול הנער “באשר הוא שם”. נאמר לגבי ישמעאל, אך נכון גם לגבי יצחק. ודרשו חז”ל מאי משמע באשר הוא שם? לפי מעשיו באותה שעה הוא נדון, לפי שמלאכי השרת ביקשו לקטרג ואמרו אדם שעתיד להמית בניך בצמא אתה מעלה לו מים? אמר להם אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו באותה שעה. ואם ישאל השואל, והרי מצינו שבבן סורר ומורה שהוא נדון על שם סופו. לא מפני שבאותה שעה שאכל תרטימר בשר וחצי לוג יין נתחייב מיתה אלא מפני שירדה תורה לסוף דרכו שסופו מבקש לימודו ואינו מוצא ועומד ומלסטם את הבריות. אבל בן סורר ומורה לא היה ולא נברא, ונכתב רק כדי לדרוש ממנו לקח מוסרי. והלקח המוסרי הוא שמבחינה חינוכית עלינו לתת את הדעת על התוצאות העתידיות העלולות לנבוע מאימוץ הרגלים מסוימים ודעות מסוימות, אף שמבחינה משפטית נוכל להידרש רק למעשים שאדם כבר עשה בפועל.
תגובות
הוסף רשומת תגובה