ביום הכיפורים אנו מיטלטלים בין שני קטבים: בקוטב האחד, עינוי נפש, כמצווה בתורה ועיניתם את נפשותיכם. מכאן, לכאורה, שהדרך לכפרה היא בכאב וצער, ועל ידי התנזרות מצרכי הגוף. אך בקוטב השני, השאיפה היא לטהרה, תוך שאנו מבקשים להתרומם מעל הגשמיות. וכפי שחכמים אומרים עלינו להידמות ביום הכיפורים למלאכים השוכנים במימד הרוחני בלבד והזוכים לקירבת שכינה. ועוד: חז“ל אומרים שיום הכיפורים הוא יום של שמחה, שבו בנות ישראל היו יוצאות במחולות בכרמים כדי למצוא את בן-זוגם, ואף דרשו את הפסוק משיר השירים ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ששמחת לבו הוא יום הכיפורים. כיצד תפיסה זו עולה בקנה אחד עם ועיניתם את נפשותיכם? איך אנו מגשרים על פני הפער הזה, איך אנו מדלגים על הניגוד בין יום של התענות לבין יום של התעלות, בין צער לבין שמחה, בין שאיפה לכפרה לבין שאיפה לטהרה? לאמיתו של דבר, לפנינו תהליך שבו אנו עוברים משלב לשלב וממדרגה למדרגה. כך אנו מוצאים בספר מסילת ישרים לרמח“ל הבנוי על התקדמות הדרגתית במידות שבסיומה זוכים לרוח הקודש, הכל על פי מאמרו בתלמוד של התנא רבי פנחס בן יאיר, שתורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריז...
דברים בענייני קודש וחול מאת פרופסור פנחס שיפמן