דילוג לתוכן הראשי

כיפור תשפ״ד

״וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון…ותפקוד נפש כל חי ותחתוך קצבה לכל בריה, ותכתוב את גזר דינם. בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון…״


תפילת ״ונתנה תוקף״ מייצגת את התפיסה הרווחת שאדם נידון בראש השנה וגזר דינו נחתם ביום הכיפורים. לכאורה, דינו של אדם מושהה ויורד מסדר היום של כל ימות השנה וקביעת גורלו נודדת ומועברת לימים הנוראים. אבל כנגד תפיסה רווחת זו המנתבת ומגבילה דינו של אדם לימים מסוימים בשנה, עומדת גישה אחרת והשקפה אחרת. במסכת ראש השנה (דף טז, א), נאמר: ״רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום, שנאמר (איוב ז,יח), ותפקדנו לבקרים, רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר לרגעים תבחננו״. לפי גישות אלו, עולה השאלה מה ייחודם של הימים הנוראים, אם אמנם אדם נידון בכל ימות השנה.


 ניתן לומר כי במצב אידיאלי, על אדם לשאוף לכך שיוכל לתת דין וחשבון על כל מעשה עובר לעשייתו, בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה, ועליו לראות עצמו כאילו הוא עומד למשפט לפני הקדוש ברוך הוא בכל עת ובכל שעה. אולם אין אדם מסוגל להתמודד יום יום ושעה שעה עם הצורך בחשבון נפש ובחינה מתמדת של מעשיו. הלא כה הם דברי איוב (ז, יז-יט): ״מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך ותפקדנו לבקרים ולרגעים תבחננו כמה לא תשעה ממני לא תרפני עד בלעי רקי״. איוב מתלונן מדוע ה׳ פוקד מעשיו בכל בוקר ובוחן אותו בכל רגע. והוא מבקש שה׳ ישעה את הביקורת עליו, כלומר שירפה ממנו ויניח לו. 


אפשר אפוא לומר שחסד עשה עמנו הקדוש ברוך הוא שייחד  יום בשנה ליום הדין, בו עושה אדם חשבון נפשו ועושים עמו דין מלמעלה. יום דין זה הוא ראש השנה - ליום כיפור נגיע עוד מעט - אך התורה אינה מציינת אותו במפורש והיא מכסה עליו, בבחינת ״בכסה ליום חגנו״. התורה העלימה את יום הדין - אין יום הדין נזכר במפורש בתורה - כדי שאדם ישאף לתשובה בכל יום1. הווה אומר: אנו מיטלטלים בין האידיאל שתהיה לנו, ותהיה עלינו, ביקורת מתמדת על מעשינו, יום יום ושעה שעה,  לבין האילוץ להתפשר עם מצוקת-אנוש שזקוק למסגרת מוגדרת בזמן, ומותחמת מראש, בה הוא מתמקד באותו חשבון-נפש שבעצם ראוי היה שיעשה אותו בכל עת.


ומה פשר ההשקפה שביום הכיפורים נחתם גזר-דינו של אדם? האם הושלם הדין בראש השנה,  וחסרה כביכול רק חתימה סופית המאשרת אותו, וזו ניתנת ביום הכיפורים? האם יום הכיפורים הוא רק בבחינת מתן גושפנקא אחרונה, גמר חתימה, למה שנפסק ונקבע קודם? ובכן, לא באישור פורמאלי כביכול מדובר, לא בחתימה על תהליך שכבר הושלם והסתיים אלא בחתירה לשינוי, בניסיון למהפך, במאמץ נואש-כמעט להעביר את רוע הגזירה. במובן זה, יום הכיפורים הוא ניגודו של יום הדין החל בראש השנה2. אנו מבקשים לבטל את הדין הנגזר עלינו בראש השנה, מבקשים שה׳ לא ימצה את עומק הדין, ושעיצומו של יום הכיפורים ימציא לנו סליחה וכפרה. יום הכיפורים הוא יום הרחמים, יום של חסד. אדם מודה בכך שהוא קצר-ימים וחייו חולפים, אדם להבל דמה וימיו כצל עובר, והכרה במציאות זו היא עצמה יש בה כדי לנחם, לכפר ולטהר, בתנאי שיכיר אדם באחריותו למעשיו ושבכוחו להביא תיקון להם: ״ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה״. 


ובכן, יום הכיפורים מעניק לאדם הזדמנות שניה לתקן את עצמו. אין תימה שלפי דברי חז״ל, הלוחות השניים ניתנו ביום הכיפורים. הלוחות השניים שניתנו לאחר חטא העגל, מסמלים את התיקון, ואת הסליחה והמחילה לעם ישראל, ומכאן הלקח לדורות: אדם שחטא  שלא יפול רוחו וניתנת לו ההזדמנות לתקן עצמו על ידי תשובה. התשובה היא חידוש הברית, היא סילוק המחיצות בין אדם לבין אביו שבשמים, אף שאותה תשובה אינה פוטרת מאדם לשלם את המחיר בגין חטאיו. חכמים אומרים שלוחות ושברי לוחות מונחים היו יחד בארון, ללמדך שגם אם לבנו נשבר על העבר, בצד זה יהיה לבנו שלם בתקווה לעתיד טוב יותר.


ואם כפי שאמרנו שתשובה היא בבחינת חידוש הברית, מן הראוי לשים לב לביטוי בו אנו משתמשים לכרות ברית המכיל לכאורה דבר והיפוכו. ברית משמעה איחוד וחיבור, ואילו כריתה משמעה ההיפך, חיתוך וניתוק והיפרדות, אבל הצירוף לכרות ברית בא ללמדנו שכדי להתאחד זקוק אדם לחסר משהו מעצמו, לוותר על קצת מן האגו שלו, כדי שיוכל להתאחד ולהתחבר עם האחר, כדי שלבו יהיה שלם עם אביו שבשמים.


בברית בין כנסת ישראל לבין הקדוש ברוך הוא אשר אנו מייחלים לחידושה ביום הכיפורים, אנו מופיעים לעיתים כבנים לה׳, ולעיתים כעבדיו, ואנו אומרים: ״אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים ואם כעבדים עינינו לך תלויות עד שתחננו״, אך בדברי הנביאים מופיע דימוי נוסף הממשיל את הברית בין עם ישראל עם ה׳ ליחסי בני-זוג שבו עם ישראל מוכתר בשפע של כינויים, כגון אשת נעורים, כלה, ועוד3. וכל שלושת הבריתות הללו מופיעות יחד בפיוט ביום הכיפורים: ״כי אנו בניך ואתה אבינו…אנו עבדיך ואתה אדוננו…אנו רעייתך ואתה דודנו״. לדימוי של בני זוג, אנו רעייתך ואתה דודנו, מתווסף מימד של אינטימיות מעבר ליחסי אדנות של אנו עבדיך ואתה אדוננו, ומעבר לקירבה טבעית בין אב לבניו. ומימד זה של אינטימיות יש בו תוספת תביעה המחייבת את עם ישראל לנהוג כדברי הנביא הושע: ״וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה וידעת את ה׳ (ב, כא-כב). ולאותו אידיאל אנו מתפללים מדי יום, שלוש פעמים ביום, ומלוך עלינו בחסד וברחמים בצדק ובמשפט.


יום הכיפורים מוצא, בין היתר, שני סוגים של בני אדם שהתרחקו מאותה תביעה. הסוג האחד, אולי נוהג בצדק ובמשפט בחסד וברחמים, כלומר אולי נוהג ביושר בין אדם לחברו, אך איננו יודע את ה׳, וכדברי המשורר (ח״נ ביאליק בשיר ״אחד אחד ובאין רואה״):


״שכחתי המסילות לאלוהי ושערי רחמיו לא אדפוק

אוזניי אטומות לקריאותיו ועיניי עצומות לרמזי קדשו

נזוף הייתי לשמיו ומנודה לכוכבי אורם״.


והסוג השני שמתהדר לכאורה באמונתו, וכביכול יודע את ה׳, יש שאיננו נוהג בצדק ובמשפט בחסד וברחמים, וחוטא בשיבוש מושגים מדאיג, וחוששני שסוג זה של בני-אדם גרוע יותר ומגונה יותר מן הראשון.


אולי הסיפור הבא4 ירמוז על עיקר כוונתי.


פעם אחת בליל יום הכיפורים בוילנה התאסף הקהל כולו בבית הכנסת והתחיל להתכונן לתפילת כל נדרי, ורבם, רבי ישראל מסלנט (מייסד תנועת המוסר שהוקמה בליטא במאה ה-19), עדיין לא בא. עוד מעט ותשקע החמה, זמן אמירת כל נדרי כבר הגיע, ורבי ישראל איננו. שלחו את השמש לביתו, ולא מצאוהו. התחילו לסובב בשווקים וברחובות לבקש ולחפש אחריו, והנה עבר אחד מן המחפשים על יד בית אחד, הציץ בחלון, וראה את רבי ישראל יושב ומניע תינוק בעריסה. נכנס האיש פנימה כשהוא נבהל ונפחד ואמר לו רבנו, כל הקהל דואג לו, הרי כבר הגיע זמן תפילת כל נדרי. כל הציבור מחכה לו. הס, רמז לו רבי ישראל, אל תעיר את התינוק אשר זה עתה נרדם. אבל מה לרבנו לכאן, שאל האיש בתמיהה. כשהלכתי לבית הכנסת - ענה רבי ישראל בתמימות - עברתי על יד הבית הזה ושמעתי קול תינוק בוכה. נכנסתי לבית ולא מצאתי איש, כולם הלכו לבית הכנסת לכל נדרי, והתינוק מוסיף לבכות, התחלתי להרגיע אותו ולנענע אותו בעריסה עד שפסק לבכות ונרדם.


כולנו אצים רצים לבית הכנסת לתפילת כל נדרי.  אבל כמה מתוכנו מוכנים לוותר על פכים קטנים, של דקדוקים וסלסולים בהלכה וזוטות של מנהג מחמת בכיו של תינוקֿ, מחמת הצורך לנהוג במידת האנושיות? האם מתוך דבקות במידת הדין, לא שכחנו את מידת הרחמים? 


אך בבואנו לבקר ולמחות, אומרים לנו רבנים חשובים: קשוט עצמך תחילה, תקן מידותיך תחילה, ורק אחר כך תוכל לדאוג לתיקון עולם. ודאי, עלינו למשמש בעצמנו ולפשפש במעשינו לפני שאנו מחפשים מומים בזולתנו. אבל כפי שאמר הוגה דעות מפורסם (מרטין בובר), הבא לתקן, יתחיל בו בעצמו, יתחיל אבל לא יסיים. חייב אדם לצאת לדרכו מעצמו אבל לא יכוון את דרכו אל עצמו. ויש לומר כי במיוחד בימים אלה - אם החרש נחריש, ונאטום אוזנינו משמוע ונעצום עינינו מראות, ספק אם רווח והצלה יעמוד ממקום אחר, אך מכל מקום, איך נענה על המועקה המטרידה  שבבית המדרש מבקשים לישב בשלווה, ועומדים מנגד גם כשמסביב הומה הסער, והאדמה תחתינו רועדת. אומר הרב יונתן זקס: ״כל עוד יש בעולם רעב, עוני ומחלות שאפשר לרפאן, המלאכה לפנינו. כל עוד עמים נלחמים, אנשים שונאים, והשחיתות פושה במסדרונות הכוח, כל עוד יש מובטלים ודרי רחוב, דיכאון ויאוש, משימתנו לא נשלמה, ואם אוזנינו כרויות אנו שומעים את קול אלוהים השואל אותנו כפי ששאל את האדם הראשון ״איכה״.״ . וקריאה זו מהדהדת ומפוצצת, היכן הוא האדם שבנו, אדם איכה?


בבואנו להשלים את משימתנו, בל נחוש התבטלות ורפיון ידים, כשם שאל לנו לחוש עליונות והתנשאות. מסופר על רבי שמחה בונים מפשיסחא, אחד מגדולי החסידות, שאמר שלכל אדם צריך שיהיו שני כיסים. בכיס האחד, יהיה כתוב בשבילי נברא העולם, ובכיס השני ואנוכי עפר ואפר. ועוד הוסיף ואמר, הרבה טועים ומשתמשים בכיס ההפוך מזה שהם צריכים לו. ניתן לפרש ולומר שכדי לתקן הן את עצמו והן לפעול לתיקון עולם, זקוק אדם לקוות ולהאמין בכוחו לשנות ולתקן, אך בעת ובעונה אחת כדי להימנע מגאווה וזחיחות-דעת, עליו להיות מודע לאפסותו של האדם מול העולם כולו.


אחיותיי ואחיי היקרים, לפני חמישים שנה בעצם יום הכיפורים פרצה מלחמה, ויצאו מתפללים מבית הכנסת להגנת העם. נלחמנו כאיש אחד כדי להדוף אויבים שקמו עלינו. אך עתה סכנה חמורה אורבת מבפנים. יד איש באחיו, שטן הפירוד והשיסוי מרקד באין מפריע, אנשים נסחפים אחר דברי-הסתה, נגררים לוויכוחי-סרק, חוסר הקשבה אמיתי חוצה גבולות, המרקם החברתי והלכידות החברתית נפרמים, ונשחת השיח בין חברים ובתוך משפחות. ובתוך כך, זועק הלב על חילול ה׳ הגדול והנורא שאנשים ששבע תועבות ושמונה שרצים בלבם מתחזים כאילו תורתם הנפסדת היא יהדות שורשית ונאמנה, והלב מתפלץ על העיוות האיום כאילו תורה ללא צדקה וללא משפט וללא חסד וללא רחמים היא יהדות, והללו במו מעשיהם והתנהגותם רק גורמים למשטמה ובוז כלפי תורת ישראל. ואילו אנו אמונים על דברי ה׳ על אברהם אבינו: ״כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״.


חילול השם הוא מן העבירות החמורות ביותר. אומרים חז״ל, מי שיש חילול השם בידו, אין  כוח בתשובה למחול על מעשיו, ולא ביסורין למרק את עוונו, ואף לא ביום  הכיפורים לכפר עליו. ומי הוא מחלל ה׳?

 מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ואין משאו ומתנו באמונה, מה הבריות אומרות עליו - אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה, ראו כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערים דרכיו!  וכיוון שאין ביום הכיפורים לכפר על חילול השם, חובה עלינו למחות ולזעוק על כך דווקא ביום זה.


ככל שמעלתו של אדם נתפסת גדולה וגבוהה יותר בעיני הבריות כך עליו להיזהר יותר ולדקדק בעצמו יותר. ככל שהוא מוחזק בעיני הבריות כירא ה׳, כך אורבת יותר הסכנה שהציבור המביט בו ולומד ממנו יקבל מושגים משובשים על תורת ישראל. אם אנשים בעלי שיעור קומה אינם נזהרים בכבוד הבריות, או שלוקים בהתנהגות בלתי מוסרית, או שנותנים עילות אחרות לבני-אדם לרנן אחריהם, משחירים הם בזה את פניה של תורת ישראל, כי נוצר רושם פסול ומוטעה בתודעת הציבור שהתורה, היא עצמה, פגומה ומשחיתה חלילה. לכן, אין ביום הכיפורים כדי לנקות ולתקן ולכפר את המשקע העכור ואת הנזק החינוכי הקשה שנגרם על ידי התנהגותם.


חילול השם הוא גם מצד אלה ההופכים פרזיטיות למעלת עקרון דתי, ומתעלמים מאזהרת חז״ל ש״כל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטלה וגוררת עוון״, ומשכיחים תוכחתו הקשה של הרמב״ם ש״כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה - הרי זה חילל את ה׳ וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו וכו׳ וסוף אדם זה שילסטם את הבריות״. ואומרים חז״ל שכל העוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו אלוה (ע״ז יז, ב), וכל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו (יבמות קט, ב).  אדם נמדד לפי מעשיו, במיוחד לפי גמילות חסדים שגמל, ולא על פי הסתגרות בעוגה שעג לעצמו ללימוד תורה כביכול.


וחילול השם הוא מצד כל העושים תועבות רבות, כגון מעשי נקמה בחפים מפשע, ונשענים בכזב על ה׳ ותורתו,  וחילול השם הוא מצד אותם מנהיגים ורבנים, שאינם מוחים ומכלל שתיקתם מסיקים רבים שהם מסכימים לכל הנעשה בשם התורה כביכול.


לא באתי לקטרג חלילה ולא להעכיר את החגיגיות ביום הקדוש, ויודע אני שאיני כדאי ואיני ראוי להוכיח, אך דומני שאהיה פה לרבים שאין להם כוח לשתוק ומתחלחלים מאלה הנושאים את שם ה׳ לשווא ועושים תורתו פלסתר.


ומי יתן והיום הקדוש הזה ישיב אותנו לאבינו שבשמים, שתורתו תורת חיים ואהבת הבריות וחמלה על כל מה שברא. חג שמח, שנה טובה וגמר חתימה טובה

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

פרשת שמות

 חתן דמים – משה במרכז דרמה מסתורית  א. כתב-חידה: את מי ביקש ה' להמית? אחת הפרשיות המופלאות והמסתוריות בתורה היא פרשת 'חתן דמים', וכבר התחבטו רבות בפירושה פרשנים וחוקרים. פרשה זו מתרחשת אחרי שה' מטיל על משה את השליחות לדרוש מפרעה להוציא את בני ישראל ממצרים. לאחר שמשה נרתע לכתחילה לקבל את השליחות, הוא מחליט בסופו של דבר לשוב למצרים, אלא שבדרך מצרימה מתרחש אירוע מפתיע: ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. ותקח צפרה צר ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר: כי חתן דמים אתה לי. וירף ממנו אז אמרה: חתן דמים למולת. (שמות ד, כד-כה) לפנינו מעין כתב-חידה, שהנסתר רב בו על הגלוי. בקריאה ראשונה, נראה שמשה התרשל בכך שלא מל את בנו, סכנת מוות ריחפה עליו או על בנו, וציפורה נחלצה לעזרה, מלה את בנה, והסכנה חלפה. אך הנעלם העיקרי הוא מי האיש שה' ביקש להמית: האם את משה עצמו או את בנו של משה1. אני מבקש להראות שלשתי האפשרויות יש אחיזה במקרא. ודומה שהכוונה היתה להשמיע את שתיהן בו-זמנית ובבת אחת. כל אחת מהן משליכה אור שונה על הסיפור כולו. ב. רמז מטרים למכת בכורות אם נסתייע בסביבתו הטקסטו...

פרשת משפטים

 אבק איסור: מנגנון שימור הלכתי פרשת משפטים מורידה אותנו מאיגרא רמא של מעמד הר סיני ועשרת הדיברות לבירא עמיקתא של דיני בור ושור, שומרים ומזיקים. ללמדך שלא די בעקרונות נשגבים ומופשטים, אלא יש צורך לצרף אליהם כללים מפורטים, קונקרטיים, שיש בהם כדי להדריך באורח מדויק התנהגותו של אדם בחייו היומיומיים. אבל ככל שהכללים ההלכתיים מתנסחים ניסוח פרטני, ונקבעים בתוך רקמה הלכתית סגורה, הם עלולים להחמיץ מלכלול וללכוד את שלל המצבים בהם ההתנהגות האסורה חמורה אולי פחות, אך ראויה בכל זאת לגינוי. לשם כך, התגבש המושג ׳אבק איסור׳ המנוסח בדרך כלל בלשון רחבה יותר ובא לבטא את הרעיון שמעבר לגרעין העיקרי של איסור, יש מעטפת איסור נוספת, קלה יותר, הנגזרת מרוחו של האיסור המקורי. אבק איסור מאפיין מספר איסורים המופיעים בפרשתנו, וביניהם איסור שוחד, לשון הרע ושמיטה. התוספתא (עבודה זרה א, ג) שונה: ״ארבע אבקות הן, אבק רבית, אבק שביעית, אבק עבודה זרה, אבק לשון הרע״, אך למעשה מספר ה׳אבקות׳ רב יותר, כפי שנראה להלן. השימוש במושג ׳אבק׳ לא בא כמובן לציין אותם חלקיקים מוצקים וזעירים אותם אנו מטאטאים החוצה, אלא כפי שמסביר רש...

פרשת אמר

 הגר שהורחק מן המחנה: קרבן שהפך לעבריין וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. ויִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה, וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן. (ויקרא כ"ד, י-י"א)   א.    על קדושה ועל חילולה פרשת אמור מכילה עניינים שונים שבמבט ראשוני, שטחי, קשה למצוא את החוט הרעיוני הקושר אותם יחד: לכאורה, מה עניין הכוהנים לפרשת המועדות, ומה לסיפור על נוקב שם ה' שנדחק והשתרבב לכאן? ומה לכל אלה לפרשיות האחרות של ספר ויקרא? נראה שפרשת אמור, על כל סעיפיה, מתלכדת יחד ומשתבצת יפה במוטיב המרכזי של ספר ויקרא, הוא מוטיב הקדושה. קדושתו של ה' היא היסוד לתביעה המופנית לאדם: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם". מושג הקדושה מתפשט למקומות, כגון ארץ הקודש או בית המקדש, לזמנים שיש לתת להם משמעות של קדושה, השבת והמועדות, למעשים שיש בהם קדושה, כגון קידוש ה', או אנשים שבשל תפקידם הם בבח...