חתן דמים – משה במרכז דרמה מסתורית
א. כתב-חידה: את מי ביקש ה' להמית?
אחת הפרשיות המופלאות והמסתוריות בתורה היא פרשת 'חתן דמים', וכבר התחבטו רבות בפירושה פרשנים וחוקרים. פרשה זו מתרחשת אחרי שה' מטיל על משה את השליחות לדרוש מפרעה להוציא את בני ישראל ממצרים. לאחר שמשה נרתע לכתחילה לקבל את השליחות, הוא מחליט בסופו של דבר לשוב למצרים, אלא שבדרך מצרימה מתרחש אירוע מפתיע:
ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. ותקח צפרה צר ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר: כי חתן דמים אתה לי. וירף ממנו אז אמרה: חתן דמים למולת. (שמות ד, כד-כה)
לפנינו מעין כתב-חידה, שהנסתר רב בו על הגלוי. בקריאה ראשונה, נראה שמשה התרשל בכך שלא מל את בנו, סכנת מוות ריחפה עליו או על בנו, וציפורה נחלצה לעזרה, מלה את בנה, והסכנה חלפה. אך הנעלם העיקרי הוא מי האיש שה' ביקש להמית: האם את משה עצמו או את בנו של משה1. אני מבקש להראות שלשתי האפשרויות יש אחיזה במקרא. ודומה שהכוונה היתה להשמיע את שתיהן בו-זמנית ובבת אחת. כל אחת מהן משליכה אור שונה על הסיפור כולו.
ב. רמז מטרים למכת בכורות
אם נסתייע בסביבתו הטקסטואלית הקרובה של הסיפור, אנו עשויים להגיע למסקנה שבנו בכורו של משה הוא אשר היה צפוי למות, אלמלא נימול, שהרי זה לשון הפסוקים הקודמים:
ואמרת אל פרעה, כה אמר ה': בני בכרי ישראל ואומר אליך שלח את בני ויעבדני. ותמאן לשלחו, הנה אנכי הורג את בנך בכרך. (שם, כב-כג)
הגיבור המרכזי בפסוקים אלה הוא הבן הבכור. המקרא פותח בבנו בכורו של ה' שהוא עם ישראל ועובר לבנו בכורו של פרעה, דהיינו בכורות מצרים, ומכאן מתבקש שגם ההמשך, דהיינו סכנת המוות המרחפת, מתייחסת לבנו בכורו של משה. הווה אומר: לפנינו רצף אסוציאטיבי. ישראל הוא בנו בכורו של הקב"ה, פרעה ממאן לשלח את עם ישראל. לכן, כמידה כנגד מידה, בנו בכורו של פרעה צפוי למות. הכתוב משמיע רמז מטרים למכת בכורות, אך אין זה רמז מטרים בלבד. גם בנו בכורו של משה צפוי למות, כלומר משה עומד לחוש בעצמו את מכת בכורות מצרים. אך בה בעת, הוא לומד גם את הדרך בה יוכל להינצל ממנה. כשם שהדם אשר בסף, אשר נלקח מקרבן הפסח, הציל את בכורות בני ישראל ממוות, כך דם המילה הציל את בנו-בכורו של משה2.
מדוע משה עלול ללקות באותה מכה שניחתה על מצרים? כדי להמחיש לו את חומרת הפגיעה הצפויה במצרים לא כרעיון מופשט ומרוחק אלא כאירוע קונקרטי וממשי. כך דרכם של המופתים שמשה עומד להשתמש בהם לפני פרעה שתחילה עליו לחוש אותם על גופו: המטה שנהפך לנחש שמשה עצמו נס מפניו, ולומד איך להינצל ממנו ("אחוז בזנבו!", שמות ד, ד), הצרעת שפוגעת תחילה במשה ולומד איך להיפטר ממנה ("השב ידך אל חיקך", שם, ז). משה לומד על בשרו, או על בשר בנו, את כוחם של המופתים ואת הדרך להתגבר על כוחם המאיים, והשיא הוא מכת הבכורות העתידית שבה הדם אשר בסף, כמו גם דם המילה בפרשתנו, משמש סגולה להינצל מן המיתה. דם קרבן הפסח ודם המילה הם מעין תחליף סמלי הבא במקום נטילת נפשו של האדם עצמו.
גם הביטוי "ותגע לרגליו" – המוסב על צפורה, מזכיר את הביטוי המקביל לגבי הדם אשר בסף "והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות מן הדם אשר בסף". והתורה עצמה מלחימה, או כורכת יחד, את שתי המצוות, המילה וקרבן הפסח: "זאת חקת הפסח: כל בן נכר לא יאכל בו, וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אתו אז יאכל בו" (שמות יב, מג-מד).
ג. שליחותו של משה המפרידה בינו לבין משפחתו
אך פשט הכתוב הוא אולי שסכנת המוות ארבה דווקא למשה, וכאן אנו מגיעים לפירוש אלטרנטיבי של הטקסט. נפתח בכך שיש מעין אירוניה שמשה יוצא למצרים, אחרי שה' אומר לו כי "מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" (שם, י"ט), אך בדרך במלון מתחוור לו שהסכנה הנשקפת לו היא לא מידי אנשים כי אם מידי שמים דווקא: הוא נפגש בה' המבקש להמיתו, וציפורה שמלה את בנה מצילה את משה ממיתה. פירוש זה, לפיו משה היה האיש שה' ביקש להמית, עשוי להסביר את דברי ציפורה שאומרת למשה "חתן דמים אתה לי", דהיינו היא מתחננת אליו שישוב אליה בזכות זה שהיא הצילה אותו ממוות בדם המילה של בנם3. אך לאחר שה' הרפה ממנו, מתחוור לה ששליחותו של משה מפרידה בינו לבין משפחתו, משה נאלץ לוותר עליה ועליהם בהיותו נאמן לשליחותו. אז היא מבינה שהחתן הדמים שלה הוא רק הילד שנימול, אותו היא מכנה "חתן דמים למולות"4. יותר מאוחר, אנו למדים שמשה שילח מביתו את ציפורה עם שני ילדיה (פרשת יתרו)5, מה ששימש מקור להוצאת לעז עליו (פרשת האישה הכושית שלפי רוב הפרשנים היא ציפורה, במדבר יב, א-טז).
יושם לב שהביטוי "ויפגשהו" שניתן בתחילה לציון המפגש בין משה לה' המבקש להמיתו, חוזר ומופיע שוב, אחרי שהסכנה חלפה, לציון המפגש בין משה לבין אהרן. הרמז שהכתוב משמיע על ידי שימוש חוזר בביטוי 'ויפגשהו' הוא שמשה עמד בפני הברירה בין שני המפגשים, בין המפגש עם ה' המבקש להמיתו לבין המפגש עם אהרן שיחד אתו עליו להתייצב בפני פרעה מלך מצרים ולדרוש ממנו שישלח את בני ישראל ממצרים. לפי זה, הרקע לעונש שהיה צפוי למשה הוא סרבנותו המתמשכת לקבל עליו את השליחות6.
ד. סיפור בבואה: יעקב הנאבק עם המלאך
חיזוק לפירוש שסכנת המוות ארבה דווקא למשה אפשר למצוא בסיפור בבואה, אף הוא מיסתורי, לחתן דמים המופיע קודם לכן בתורה7. מאבקו של יעקב עם המלאך דומה במבנה הספרותי למפגש של משה עם ה'. גם יעקב וגם משה שבים לאחר שהות ממושכת אצל עם זר. בדומה למשה השב לאחר שהות ממושכת ממדין, יעקב שב לאחר שהות ממושכת בארם נהרים. הדמיון הלשוני והענייני בולט לעין: שניהם לוקחים את המשפחה על הבהמות, יעקב על הגמלים (בראשית לא, יז), ומשה על החמור (שמות לב, ז), לשניהם מודיעים על מפגש עם האח (עשו, אהרן) ההולך לקראתם: "וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו" (בראשית לב, ז) – "וגם הנה הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו " (שמות ד, יד), מפגש בו האח מנשק את אחיו הצעיר ממנו: אצל יעקב, "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו", ואצל משה, "ויפגשהו בהר האלוהים וישק לו". אך קודם לכן, בעת לילה, נשקף איום על חייהם, ממנו הם ניצלים רק לאחר פגיעה גופנית: יעקב נפגע בגיד הנשה, ומשה שנכרתה ערלת בנו. שניהם מקבלים שם חדש, יעקב הנקרא ישראל, ומשה הזוכה לכינוי 'חתן דמים'.
שני המפגשים הם בחזקת הכנה והכשרה למפגשים עתידיים, גורליים, עם דמויות מאיימות: עשו ופרעה. ואפשר לומר שמפגשי הכנה אלו נועדו לכפר על חטאי העבר: יעקב שזכה בברכת אביו במרמה זוכה לברכה מחודשת מהמלאך ומתן שם חדש ממנו, ישראל, המבטא שינוי גמור באישיותו. משה מתגבר על רתיעתו מלקבל את השליחות, רתיעה שבגללה חרה אף ה' בו (ד, יד). שוב אין הוא 'איש מצרי' כפי שנראה בעיני בנותיו של יתרו (שמות ב', יט), אלא משמש 'אלוהים' לאהרן (ד, טז, ומכונה יותר מאוחר 'איש האלוהים' (דברים לג, א). הוא מחליט סופית להיפרד מאשתו וילדיו הגם שאשתו הצילה אותו ממוות. פרידה זו היא חלק בלתי נפרד מקבלת השליחות. לפי אחת הדעות, הפורענות שהיתה עלולה להתרחש על משה לא היתה מפני שהתרשל במצוות המילה, אלא מפני ש"נתעסק במלון תחילה" (נדרים לא, ע"ב), וכדברי יצחק עראמה: "שהלשון הזה הוא כינוי לעסק אהבת הבית הכוללת חברת האישה והבנים" (עקדת יצחק, שער שלושים וחמישה). כאשר משה ויתר, לאחר שחייו הועמדו בסכנה, על חברת האישה והבנים, נסללה הדרך לשליחותו.
רקע אחר לסיפור נותן ספר היובלים (מח, א-ה) לפיו 'שר המשטמה' הוא אשר ביקש להרוג את משה כדי למנוע ממנו לפגוע במצרים, וה' הציל את משה מידיו. מעניין שהגרסה המובאת בתלמוד בבלי נדרים לא, ע"ב מפי רשב"ג, מייחסת את גורם המיתה ל'שטן', ובהמשך הדרשה ל'אף וחימה'. משמע ליצורים דמוניים ולא לה', בדומה לספר היובלים.
ה. דו-משמעות מבורכת: על הפשטנות אשר בעוכרינו
רואים אנחנו שפרשת חתן דמים מצטיינת בעמימות רבה ולאחר מאמץ פרשני היא מובילה לשתי פרשנויות מנוגדות: האחת, רואה בבנו הבכור של משה את המותקף הצפוי למות, והאחרת רואה את המותקף הצפוי למות במשה עצמו. אני מבקש לטעון שדו-משמעות זו היא מכוונת ומבורכת בהיותה אמורה להנחיל את עושר הרעיונות שהטקסט משמיע, באמצעות רמזים מנוגדים. אכן, ריבוי משמעויות הוא תופעה ידועה במדרשי חז"ל שדרשו את הפסוק מתהילים (סב, יב) "אחת דבר אלוהים שתים זו שמענו", שסתירה או ניגוד בין שני פסוקים היא ביטוי לכך ש"מקרא אחד יוצא לכמה טעמים" (סנהדרין לד, א), בדומה לכך ש"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק ב פסוק א).
האם בדור בו רבו המסרים השטוחים והפשטניים, לא ניתן ללמוד מפרשתנו על האתגר לחיות וללמוד להתמודד עם מורכבויות, על הקושי שהן מציבות בפנינו, אך עם העושר הטמון בהן?
תגובות
הוסף רשומת תגובה