וירא

  להניח את המאכלת: על האמונה וקדושת החיים

 

סיפור עקידת יצחק הוא מן הסיפורים הקשים והמטלטלים ביותר במקרא. במשך דורות הוא נתפס כביטוי עליון לאמונתו של אברהם, לנכונותו להישמע לצו האלוהי גם כאשר הוא נדרש להקריב את היקר לו מכל. ואכן, הסיפור נפתח במילים: "והאלוהים ניסה את אברהם". ומסתיים בהכרזה "עתה ידעתי כי ירא אלוהים עתה",

 אולם דווקא משום שהסיפור מוכר כל כך, כדאי לשוב ולקרוא אותו מתוך נכונות לשאול שאלות על דברים שנדמה שמשמעותם מובנית מאליה.

 מה, בעצם, הניסיון שבו עמד אברהם? האם הוא נבחן רק בנכונותו להקריב את יצחק, או שמא גם ביכולתו לעצור ברגע האחרון, לשמוע בקול המלאך ולהניח את המאכלת?

יש לזכור את העולם העתיק שבתוכו נוצר הסיפור. הקרבת ילדים הייתה מוכרת בחלק מפולחני המזרח הקדום. יתכן אפוא שהחידוש הגדול של סיפור העקידה אינו נעוץ דווקא בציווי להקריב, אלא אדרבא בציווי שלא להקריב, ומעבר חד-משמעי מתפיסה שבה מסירות דתית עלולה להתבטא בהקרבת חיי אדם, אל ההכרה בקדושתם של החיים ובאיסור לפגוע בהם.

מפתח אפשרי להבנת הסיפור נמצא במילה אחת החוזרת שלוש פעמים: "הנני".

בפעם הראשונה, אלוהים קורא לאברהם, והוא משיב "הנני". זו תשובתו של אדם המוכן להתייצב בפני אלוהיו ולהישמע לציוויו. לאחר מכן, בא הציווי הנורא: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק".

אברהם אינו מתווכח. הוא מזדרז לקיים את הציווי שנצטווה: משכים בבוקר, חובש את חמורו, לוקח את בנו ויוצא לדרך. שתיקתו מפתיעה במיוחד לנוכח סיפור סדום, שבו הוא מעז להתריס לפני הקב"ה: "חלילה לך לעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בראשית יח, כה).

ועוד, כאשר שרה מבקשת לגרש את ישמעאל, הכתוב אומר "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו" (בראשית כא, יא).

הפעם, אברהם אינו מתריס כלפי הקב"ה על הציווי להקריב את בנו שלא חטא ולא פשע, הוא אף לא מעלה את השאלה איך ציווי זה עולה בקנה אחד עם ההבטחה הקודמת של ה' שיצחק יהיה ממשיך הברית: "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואף לא נאמר שרע בעיניו הדבר. אברהם נלחם על חייהם של אנשי סדום, אבל לא נלחם על חיי בנו שלו. מדוע דווקא כאן נאלם קולו המוסרי של אברהם?

בדרך אל הר המוריה, נשמעת אמירת ה"הנני" השנייה. הפעם יצחק הוא הקורא "אבי", ואברהם משיב "הנני בני". אברהם אינו עומד רק בפני אלוהיו אלא גם בפני בנו, אותו הוא אוהב ועל חייו הוא מופקד. שתי אמירות ה"הנני" מעמידות זו מול זו שתי מחויבויות: המחויבות לאלוהים והמחויבות לבן.

אבל יצחק, ככל הנראה, אינו חושד בדבר. הוא סומך על אביו. רק דבר אחד מעורר את תמיהתו: "הנה האש והנה העצים ואיה השה לעולה?" ואברהם משיב תשובה דו-משמעית שאפשר לומר שהיא רומזת באכזריות בלתי נסבלת על זהותו של הקורבן "אלוהים יראה לו השה לעולה בני", אך יצחק שכנראה לא נרמז, אינו מוסיף לשאול.

פעמים חוזר המשפט "וילכו שניהם יחדו". האב והבן הולכים יחדו, אך אינם שותפים לאותה ידיעה. אברהם יודע מה עומד להתרחש, יצחק אינו יודע דבר. האמון של יצחק באברהם מעצים את הטרגדיה.

כאשר הם מגיעים למקום העקידה, מתאר הכתוב רצף של פעולות, אברהם בונה את המזבח, עורך את העצים, עוקד את יצחק, מניח אותו על המזבח, ולוקח את המאכלת. אבל מה עושה יצחק? האם אינו צועק, בוכה, מתחנן, או מנסה להתנגד. על כך אין הכתוב מספר. אפשר לומר שהצעקה הגדולה ביותר בסיפור העקידה היא זו שלא נשמעת. קולו של יצחק לא נשמע, אך ברגע זה, שבו אברהם מניף את המאכלת לשחוט את בנו, נשמעת הקריאה השלישית "אברהם אברהם", ושוב משיב אברהם: "הנני".  אבל הפעם משמעותה של המילה שונה. בפעם הראשונה אברהם נענה לצו המוביל אל ההקרבה, ובפעם הזאת הוא נענה לצו שמונע אותה. והצו המונע הוא קולו של המלאך:

  "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", המלאך כופל את הציווי: "אל תשלח ידך אל הנער", וחוזר ומוסיף "ואל תעש לו מאומה". לשם מה הציווי הכפול, האם רק כדי להעצים את התקיפות וההחלטיות  בהוראה הניתנת לאברהם?

רש"י, בעקבות המדרש ) בראשית רבה נו, י) מפרש את הדברים אחרת, וזה לשונו:

"אמר לו אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו אל תעש לו מאומה אל תעש בו מום".

גישה זו, המשתמשת במשחק המילים מאומה – מום, יש בה כדי להפתיע. היינו מצפים לכאורה שאברהם שקודם הצטווה להקריב את בנו, יחידו, אשר אהב, ישמח ויגיל שוויתרו לו על הקרבת בנו לעולה, והוא יוכל לחבק את בנו שלם ובריא ללא כל פגע. אבל לפי המיוחס לו הוא מיצר על כך שבא לחינם, ומבקש שלפחות יורשה לו לפגוע בבנו פגיעה חלקית, סמלית. אך מעתה נשמטו המלים "אשר אהבת", ונותרו רק המלים "ולא חשכת את בנך את יחידך". ועוד: המלאך קורא לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער". אין יצחק נקרא בנו אלא הנער. אפשר לראות בכך ביטוי לניכור ההורי של אברהם. המלאך קורא לו לעצור, ובכך להחזיר לאבהות את כוחה ומשמעותה. אבל אף שהמאכלת הונחה הצידה,  אין הקשר שבין האב לבנו יכול לשוב בפשטות אל מה שהיה קודם. בדרך אל העקידה נאמר פעמים וילכו שניהם יחדו, אך בדרך חזרה שוב אין הם הולכים יחדו וכדי להעצים את הניגוד הכתוב אומר: "וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדו אל באר שבע". הפעם יחדו עם הנערים. הוא פונה לבאר-שבע, ואילו יצחק פונה לבאר לחי רואי, מקום מגוריה של הגר, אמו החורגת.

 יש בכך כדי להביא אותנו להסתכלות אחרת על פרשת העקידה. כפי שאמרנו, הקרבת ילדים למולך הייתה מנהג נפוץ באותם ימים, והמקרא מביא את הסיפור של בת יפתח שהוקרבה על ידי אביה, ושל מישע מלך מואב שהקריב את בנו. התלמוד (תענית ד, א) דורש את הפסוק מספר ירמיהו (ז, לא) שעוסק בתוכחה קשה של הנביא על הקרבת ילדים למולך:

"ובנו במות התפת אשר בגיא בן הנם לשרף את בניהם ואת בנותיהם באש, אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי"

ואת שלושת הלשונות הללו קושרים חז"ל לשלושה אירועים מקראיים שונים:

 "אשר לא צויתי" – זה בנו של מישע מלך מואב, "ולא דברתי" – זה יפתח הגלעדי, "ולא עלתה על לבי – זה יצחק.

העובדה שחז"ל משבצים את עקידת יצחק לצד הקרבת בנו של מישע והקרבת בת יפתח, מלמדת שהקרבת בני אדם אפילו לשם שמים היא מעשה שלא עלה על לבו של הקב"ה. ויש מדרשים המסבירים שהייתה כאן אי-הבנה מצדו של אברהם. "אמר לו הקב"ה: כשאמרתי לך 'קח נא את בנך', לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסיקתיה – אחתיה" (העלית אותו- הורד אותו). בהמשך לאותו קו מחשבה, ניתן לומר שדברי המלאך "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" לא נועדו אלא להרגיע ולנחם את אברהם שאולי היה באקסטזה דתית, כולו בשיא ההתרגשות מוכן ומזומן לשחוט את בנו, והוא נעצר בעיצומו של המהלך, בתביעה לסגת אחורה שמוצאת אותו נבוך ומבולבל. ואולי הוא מבין שנפל בפח של תעתוע, ואולי מה שנדמה היה לו כקולו של אלוהים לא היה קולו של אלוהים. ובעצם, הסיפור בא ללמדנו שפגיעה בחיי אדם אינה יכולה לשמש ביטוי מקובל למסירות דתית.

 במקום זאת, מזמנים לו אייל, כלומר מתבצעת המרה, קרבן בהמה במקום קרבן אדם, והוא לוקח את האיל ומעלה אותו לעולה "תחת בנו".

אפשר למצוא מקבילות לרעיון התחליף, לפיו ניתן להציל נפשו של הקורבן על ידי כך שפוגעים בו פגיעה סמלית, חלקית בלבד, במקום פגיעה מלאה, כפי שהציע אברהם להוציא דם מיצחק או להטיל בו מום. כך היה בפרשה המסתורית של חתן דמים, ה' ביקש להמית את ילדו של משה (או לפי פירוש אחר את משה עצמו), וציפורה הצילה אותו בכך שמלה את בנה. המילה באה במקום נטילת הנפש.  להבדיל, בפרשת העקידה ההצעה לפגוע ביצחק לא מתקבלת: יש להביא תחליף מלא, אחר, לקורבן,  ופרשת העקידה מייצגת את המעבר מקרבן אדם לקרבן בהמה. השלב הבא היה המעבר מקורבנות בהמה לתפילה, כאמור "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג). [1]

במקביל, החזון הוא שלעתיד לבוא, כאשר ייבנה בית המקדש, תבוא מנחה מן הצומח במקום קורבנות מן החי : "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" (מלאכי ג, ד). וכפי שדורש הרב קוק: "ההקרבה שתהיה אז של מנחה מהצומח תערב לד' כימי עולם וכשנים קדמוניות" ( בסידורו עולת ראיה, חלק א', עמוד רצב

סיפור העקידה מתחיל אפוא באדם המוכן להקריב את בנו לששמען אלוהיו, אך הוא מסתיים באדם המצווה שלא לפגוע בבנו. אפשר לראות בכך את גדולתה של מסירות-נפש, אבל אפשר אולי יותר מכך לראות את גדולתה של ההימנעות מן ההקרבה. כי לעיתים הביטוי העמוק ביותר של אמונה אינו הנכונות להקריב חיים, אלא ההכרה בקדושתם.

שלוש פעמים נשמעה הקריאה הנני בפרשת העקידה, והייתי ממשיל שלוש קריאות אלו כמתחברות לאישיותו של האח והרע, יחידינו, אשר אהבנו, אבי ז"ל, אשר נלקח מאתנו.

בפעם הראשונה, אומר אברהם הנני לקריאתו של הקב"ה אליו כביטוי תמים של אמונה צרופה, וכזה היה אבי שמחשבתו הביקורתית לא גרעה אפילו כמלוא הנימה מאמונתו, אך גם לא פגמה ולא פגעה בשמחת החיים שהייתה מלווה אותו תמיד. תלמיד חכם היה, אוהב תורה ולומד תורה

בפעם השנייה, נשמעת הקריאה מפיו של אברהם בתשובה לפנייתו של יצחק: "הנני בני", כביטוי נאמן של מחויבות משפחתית, ושל הקשבה לזולת, וכזה היה אבי שזיקתו העמוקה למשפחתו הייתה טבועה בו והדריכה את מעשיו ופעולותיו, קשוב לצרכים של אחרים והיה נכון כל העת למעשי חסד באהבה ובמסירות, וראה בעבודתו שליחות כדי לסייע לאנשים הנתונים במצוקה.

ובפעם השלישית, אומר שוב אברהם הנני  לקריאתו של המלאך העוצר בעדו  ואברהם היה מוכן לסגת בו ולהיפתח לקבל דעה חדשה והשקפה חדשה המבטלת את הציווי שקודם היה מקודש בעיניו, וכזה היה אבי אישיות תוססת ודינמית, מלא וגדוש בעושר תרבותי,  שתמיד היה פתוח לרעיונות חדשים, לא קפא על שמריו, והיה מוכן לבדוק את ערכם וטיבם. חוויה גדולה הייתה לשוחח עימו גם בדברי תורה וגם בענייני חולין.

יודע אני שמילותיי דלות וחיוורות מכדי להציג את אבי במלוא הדרו, ואין בהם כדי למלא את החלל ולהפיג את המועקה. יהי זכרו ברוך!

 

 

---

[1] אפשר להביא מקבילות לתחליפים אחרים דוגמת המעבר מקורבן אדם לקורבן בהמה. השעיר לעזאזל המוקרב ביום הכיפורים נושא חטאות בני ישראל ומושלך אל מותו, וכן מנהג הכפרות שבו אדם אומר: זה חליפתי, זה תמורתי וכו', וכן פדיון הבן שבו מומרת בכסף הבעלות של אלוהים על הבכורות, וכן פרשת עגלה ערופה עוד.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                  להניח את המאכלת: על האמונה וקדושת החיים

 

סיפור עקידת יצחק הוא מן הסיפורים הקשים והמטלטלים ביותר במקרא. במשך דורות הוא נתפס כביטוי עליון לאמונתו של אברהם, לנכונותו להישמע לצו האלוהי גם כאשר הוא נדרש להקריב את היקר לו מכל. ואכן, הסיפור נפתח במילים: "והאלוהים ניסה את אברהם". ומסתיים בהכרזה "עתה ידעתי כי ירא אלוהים עתה",

 אולם דווקא משום שהסיפור מוכר כל כך, כדאי לשוב ולקרוא אותו מתוך נכונות לשאול שאלות על דברים שנדמה שמשמעותם מובנית מאליה.

 מה, בעצם, הניסיון שבו עמד אברהם? האם הוא נבחן רק בנכונותו להקריב את יצחק, או שמא גם ביכולתו לעצור ברגע האחרון, לשמוע בקול המלאך ולהניח את המאכלת?

יש לזכור את העולם העתיק שבתוכו נוצר הסיפור. הקרבת ילדים הייתה מוכרת בחלק מפולחני המזרח הקדום. יתכן אפוא שהחידוש הגדול של סיפור העקידה אינו נעוץ דווקא בציווי להקריב, אלא אדרבא בציווי שלא להקריב, ומעבר חד-משמעי מתפיסה שבה מסירות דתית עלולה להתבטא בהקרבת חיי אדם, אל ההכרה בקדושתם של החיים ובאיסור לפגוע בהם.

מפתח אפשרי להבנת הסיפור נמצא במילה אחת החוזרת שלוש פעמים: "הנני".

בפעם הראשונה, אלוהים קורא לאברהם, והוא משיב "הנני". זו תשובתו של אדם המוכן להתייצב בפני אלוהיו ולהישמע לציוויו. לאחר מכן, בא הציווי הנורא: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק".

אברהם אינו מתווכח. הוא מזדרז לקיים את הציווי שנצטווה: משכים בבוקר, חובש את חמורו, לוקח את בנו ויוצא לדרך. שתיקתו מפתיעה במיוחד לנוכח סיפור סדום, שבו הוא מעז להתריס לפני הקב"ה: "חלילה לך לעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בראשית יח, כה).

ועוד, כאשר שרה מבקשת לגרש את ישמעאל, הכתוב אומר "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו" (בראשית כא, יא).

הפעם, אברהם אינו מתריס כלפי הקב"ה על הציווי להקריב את בנו שלא חטא ולא פשע, הוא אף לא מעלה את השאלה איך ציווי זה עולה בקנה אחד עם ההבטחה הקודמת של ה' שיצחק יהיה ממשיך הברית: "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואף לא נאמר שרע בעיניו הדבר. אברהם נלחם על חייהם של אנשי סדום, אבל לא נלחם על חיי בנו שלו. מדוע דווקא כאן נאלם קולו המוסרי של אברהם?

בדרך אל הר המוריה, נשמעת אמירת ה"הנני" השנייה. הפעם יצחק הוא הקורא "אבי", ואברהם משיב "הנני בני". אברהם אינו עומד רק בפני אלוהיו אלא גם בפני בנו, אותו הוא אוהב ועל חייו הוא מופקד. שתי אמירות ה"הנני" מעמידות זו מול זו שתי מחויבויות: המחויבות לאלוהים והמחויבות לבן.

אבל יצחק, ככל הנראה, אינו חושד בדבר. הוא סומך על אביו. רק דבר אחד מעורר את תמיהתו: "הנה האש והנה העצים ואיה השה לעולה?" ואברהם משיב תשובה דו-משמעית שאפשר לומר שהיא רומזת באכזריות בלתי נסבלת על זהותו של הקורבן "אלוהים יראה לו השה לעולה בני", אך יצחק שכנראה לא נרמז, אינו מוסיף לשאול.

פעמים חוזר המשפט "וילכו שניהם יחדו". האב והבן הולכים יחדו, אך אינם שותפים לאותה ידיעה. אברהם יודע מה עומד להתרחש, יצחק אינו יודע דבר. האמון של יצחק באברהם מעצים את הטרגדיה.

כאשר הם מגיעים למקום העקידה, מתאר הכתוב רצף של פעולות, אברהם בונה את המזבח, עורך את העצים, עוקד את יצחק, מניח אותו על המזבח, ולוקח את המאכלת. אבל מה עושה יצחק? האם אינו צועק, בוכה, מתחנן, או מנסה להתנגד. על כך אין הכתוב מספר. אפשר לומר שהצעקה הגדולה ביותר בסיפור העקידה היא זו שלא נשמעת. קולו של יצחק לא נשמע, אך ברגע זה, שבו אברהם מניף את המאכלת לשחוט את בנו, נשמעת הקריאה השלישית "אברהם אברהם", ושוב משיב אברהם: "הנני".  אבל הפעם משמעותה של המילה שונה. בפעם הראשונה אברהם נענה לצו המוביל אל ההקרבה, ובפעם הזאת הוא נענה לצו שמונע אותה. והצו המונע הוא קולו של המלאך:

  "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", המלאך כופל את הציווי: "אל תשלח ידך אל הנער", וחוזר ומוסיף "ואל תעש לו מאומה". לשם מה הציווי הכפול, האם רק כדי להעצים את התקיפות וההחלטיות  בהוראה הניתנת לאברהם?

רש"י, בעקבות המדרש ) בראשית רבה נו, י) מפרש את הדברים אחרת, וזה לשונו:

"אמר לו אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו אל תעש לו מאומה אל תעש בו מום".

גישה זו, המשתמשת במשחק המילים מאומה – מום, יש בה כדי להפתיע. היינו מצפים לכאורה שאברהם שקודם הצטווה להקריב את בנו, יחידו, אשר אהב, ישמח ויגיל שוויתרו לו על הקרבת בנו לעולה, והוא יוכל לחבק את בנו שלם ובריא ללא כל פגע. אבל לפי המיוחס לו הוא מיצר על כך שבא לחינם, ומבקש שלפחות יורשה לו לפגוע בבנו פגיעה חלקית, סמלית. אך מעתה נשמטו המלים "אשר אהבת", ונותרו רק המלים "ולא חשכת את בנך את יחידך". ועוד: המלאך קורא לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער". אין יצחק נקרא בנו אלא הנער. אפשר לראות בכך ביטוי לניכור ההורי של אברהם. המלאך קורא לו לעצור, ובכך להחזיר לאבהות את כוחה ומשמעותה. אבל אף שהמאכלת הונחה הצידה,  אין הקשר שבין האב לבנו יכול לשוב בפשטות אל מה שהיה קודם. בדרך אל העקידה נאמר פעמים וילכו שניהם יחדו, אך בדרך חזרה שוב אין הם הולכים יחדו וכדי להעצים את הניגוד הכתוב אומר: "וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדו אל באר שבע". הפעם יחדו עם הנערים. הוא פונה לבאר-שבע, ואילו יצחק פונה לבאר לחי רואי, מקום מגוריה של הגר, אמו החורגת.

 יש בכך כדי להביא אותנו להסתכלות אחרת על פרשת העקידה. כפי שאמרנו, הקרבת ילדים למולך הייתה מנהג נפוץ באותם ימים, והמקרא מביא את הסיפור של בת יפתח שהוקרבה על ידי אביה, ושל מישע מלך מואב שהקריב את בנו. התלמוד (תענית ד, א) דורש את הפסוק מספר ירמיהו (ז, לא) שעוסק בתוכחה קשה של הנביא על הקרבת ילדים למולך:

"ובנו במות התפת אשר בגיא בן הנם לשרף את בניהם ואת בנותיהם באש, אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי"

ואת שלושת הלשונות הללו קושרים חז"ל לשלושה אירועים מקראיים שונים:

 "אשר לא צויתי" – זה בנו של מישע מלך מואב, "ולא דברתי" – זה יפתח הגלעדי, "ולא עלתה על לבי – זה יצחק.

העובדה שחז"ל משבצים את עקידת יצחק לצד הקרבת בנו של מישע והקרבת בת יפתח, מלמדת שהקרבת בני אדם אפילו לשם שמים היא מעשה שלא עלה על לבו של הקב"ה. ויש מדרשים המסבירים שהייתה כאן אי-הבנה מצדו של אברהם. "אמר לו הקב"ה: כשאמרתי לך 'קח נא את בנך', לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסיקתיה – אחתיה" (העלית אותו- הורד אותו). בהמשך לאותו קו מחשבה, ניתן לומר שדברי המלאך "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" לא נועדו אלא להרגיע ולנחם את אברהם שאולי היה באקסטזה דתית, כולו בשיא ההתרגשות מוכן ומזומן לשחוט את בנו, והוא נעצר בעיצומו של המהלך, בתביעה לסגת אחורה שמוצאת אותו נבוך ומבולבל. ואולי הוא מבין שנפל בפח של תעתוע, ואולי מה שנדמה היה לו כקולו של אלוהים לא היה קולו של אלוהים. ובעצם, הסיפור בא ללמדנו שפגיעה בחיי אדם אינה יכולה לשמש ביטוי מקובל למסירות דתית.

 במקום זאת, מזמנים לו אייל, כלומר מתבצעת המרה, קרבן בהמה במקום קרבן אדם, והוא לוקח את האיל ומעלה אותו לעולה "תחת בנו".

אפשר למצוא מקבילות לרעיון התחליף, לפיו ניתן להציל נפשו של הקורבן על ידי כך שפוגעים בו פגיעה סמלית, חלקית בלבד, במקום פגיעה מלאה, כפי שהציע אברהם להוציא דם מיצחק או להטיל בו מום. כך היה בפרשה המסתורית של חתן דמים, ה' ביקש להמית את ילדו של משה (או לפי פירוש אחר את משה עצמו), וציפורה הצילה אותו בכך שמלה את בנה. המילה באה במקום נטילת הנפש.  להבדיל, בפרשת העקידה ההצעה לפגוע ביצחק לא מתקבלת: יש להביא תחליף מלא, אחר, לקורבן,  ופרשת העקידה מייצגת את המעבר מקרבן אדם לקרבן בהמה. השלב הבא היה המעבר מקורבנות בהמה לתפילה, כאמור "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג). [1]

במקביל, החזון הוא שלעתיד לבוא, כאשר ייבנה בית המקדש, תבוא מנחה מן הצומח במקום קורבנות מן החי : "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" (מלאכי ג, ד). וכפי שדורש הרב קוק: "ההקרבה שתהיה אז של מנחה מהצומח תערב לד' כימי עולם וכשנים קדמוניות" ( בסידורו עולת ראיה, חלק א', עמוד רצב

סיפור העקידה מתחיל אפוא באדם המוכן להקריב את בנו לששמען אלוהיו, אך הוא מסתיים באדם המצווה שלא לפגוע בבנו. אפשר לראות בכך את גדולתה של מסירות-נפש, אבל אפשר אולי יותר מכך לראות את גדולתה של ההימנעות מן ההקרבה. כי לעיתים הביטוי העמוק ביותר של אמונה אינו הנכונות להקריב חיים, אלא ההכרה בקדושתם.

שלוש פעמים נשמעה הקריאה הנני בפרשת העקידה, והייתי ממשיל שלוש קריאות אלו כמתחברות לאישיותו של האח והרע, יחידינו, אשר אהבנו, אבי ז"ל, אשר נלקח מאתנו.

בפעם הראשונה, אומר אברהם הנני לקריאתו של הקב"ה אליו כביטוי תמים של אמונה צרופה, וכזה היה אבי שמחשבתו הביקורתית לא גרעה אפילו כמלוא הנימה מאמונתו, אך גם לא פגמה ולא פגעה בשמחת החיים שהייתה מלווה אותו תמיד. תלמיד חכם היה, אוהב תורה ולומד תורה

בפעם השנייה, נשמעת הקריאה מפיו של אברהם בתשובה לפנייתו של יצחק: "הנני בני", כביטוי נאמן של מחויבות משפחתית, ושל הקשבה לזולת, וכזה היה אבי שזיקתו העמוקה למשפחתו הייתה טבועה בו והדריכה את מעשיו ופעולותיו, קשוב לצרכים של אחרים והיה נכון כל העת למעשי חסד באהבה ובמסירות, וראה בעבודתו שליחות כדי לסייע לאנשים הנתונים במצוקה.

ובפעם השלישית, אומר שוב אברהם הנני  לקריאתו של המלאך העוצר בעדו  ואברהם היה מוכן לסגת בו ולהיפתח לקבל דעה חדשה והשקפה חדשה המבטלת את הציווי שקודם היה מקודש בעיניו, וכזה היה אבי אישיות תוססת ודינמית, מלא וגדוש בעושר תרבותי,  שתמיד היה פתוח לרעיונות חדשים, לא קפא על שמריו, והיה מוכן לבדוק את ערכם וטיבם. חוויה גדולה הייתה לשוחח עימו גם בדברי תורה וגם בענייני חולין.

יודע אני שמילותיי דלות וחיוורות מכדי להציג את אבי במלוא הדרו, ואין בהם כדי למלא את החלל ולהפיג את המועקה. יהי זכרו ברוך!

 

 

---

[1] אפשר להביא מקבילות לתחליפים אחרים דוגמת המעבר מקורבן אדם לקורבן בהמה. השעיר לעזאזל המוקרב ביום הכיפורים נושא חטאות בני ישראל ומושלך אל מותו, וכן מנהג הכפרות שבו אדם אומר: זה חליפתי, זה תמורתי וכו', וכן פדיון הבן שבו מומרת בכסף הבעלות של אלוהים על הבכורות, וכן פרשת עגלה ערופה עוד.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                  להניח את המאכלת: על האמונה וקדושת החיים

 

סיפור עקידת יצחק הוא מן הסיפורים הקשים והמטלטלים ביותר במקרא. במשך דורות הוא נתפס כביטוי עליון לאמונתו של אברהם, לנכונותו להישמע לצו האלוהי גם כאשר הוא נדרש להקריב את היקר לו מכל. ואכן, הסיפור נפתח במילים: "והאלוהים ניסה את אברהם". ומסתיים בהכרזה "עתה ידעתי כי ירא אלוהים עתה",

 אולם דווקא משום שהסיפור מוכר כל כך, כדאי לשוב ולקרוא אותו מתוך נכונות לשאול שאלות על דברים שנדמה שמשמעותם מובנית מאליה.

 מה, בעצם, הניסיון שבו עמד אברהם? האם הוא נבחן רק בנכונותו להקריב את יצחק, או שמא גם ביכולתו לעצור ברגע האחרון, לשמוע בקול המלאך ולהניח את המאכלת?

יש לזכור את העולם העתיק שבתוכו נוצר הסיפור. הקרבת ילדים הייתה מוכרת בחלק מפולחני המזרח הקדום. יתכן אפוא שהחידוש הגדול של סיפור העקידה אינו נעוץ דווקא בציווי להקריב, אלא אדרבא בציווי שלא להקריב, ומעבר חד-משמעי מתפיסה שבה מסירות דתית עלולה להתבטא בהקרבת חיי אדם, אל ההכרה בקדושתם של החיים ובאיסור לפגוע בהם.

מפתח אפשרי להבנת הסיפור נמצא במילה אחת החוזרת שלוש פעמים: "הנני".

בפעם הראשונה, אלוהים קורא לאברהם, והוא משיב "הנני". זו תשובתו של אדם המוכן להתייצב בפני אלוהיו ולהישמע לציוויו. לאחר מכן, בא הציווי הנורא: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק".

אברהם אינו מתווכח. הוא מזדרז לקיים את הציווי שנצטווה: משכים בבוקר, חובש את חמורו, לוקח את בנו ויוצא לדרך. שתיקתו מפתיעה במיוחד לנוכח סיפור סדום, שבו הוא מעז להתריס לפני הקב"ה: "חלילה לך לעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בראשית יח, כה).

ועוד, כאשר שרה מבקשת לגרש את ישמעאל, הכתוב אומר "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו" (בראשית כא, יא).

הפעם, אברהם אינו מתריס כלפי הקב"ה על הציווי להקריב את בנו שלא חטא ולא פשע, הוא אף לא מעלה את השאלה איך ציווי זה עולה בקנה אחד עם ההבטחה הקודמת של ה' שיצחק יהיה ממשיך הברית: "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואף לא נאמר שרע בעיניו הדבר. אברהם נלחם על חייהם של אנשי סדום, אבל לא נלחם על חיי בנו שלו. מדוע דווקא כאן נאלם קולו המוסרי של אברהם?

בדרך אל הר המוריה, נשמעת אמירת ה"הנני" השנייה. הפעם יצחק הוא הקורא "אבי", ואברהם משיב "הנני בני". אברהם אינו עומד רק בפני אלוהיו אלא גם בפני בנו, אותו הוא אוהב ועל חייו הוא מופקד. שתי אמירות ה"הנני" מעמידות זו מול זו שתי מחויבויות: המחויבות לאלוהים והמחויבות לבן.

אבל יצחק, ככל הנראה, אינו חושד בדבר. הוא סומך על אביו. רק דבר אחד מעורר את תמיהתו: "הנה האש והנה העצים ואיה השה לעולה?" ואברהם משיב תשובה דו-משמעית שאפשר לומר שהיא רומזת באכזריות בלתי נסבלת על זהותו של הקורבן "אלוהים יראה לו השה לעולה בני", אך יצחק שכנראה לא נרמז, אינו מוסיף לשאול.

פעמים חוזר המשפט "וילכו שניהם יחדו". האב והבן הולכים יחדו, אך אינם שותפים לאותה ידיעה. אברהם יודע מה עומד להתרחש, יצחק אינו יודע דבר. האמון של יצחק באברהם מעצים את הטרגדיה.

כאשר הם מגיעים למקום העקידה, מתאר הכתוב רצף של פעולות, אברהם בונה את המזבח, עורך את העצים, עוקד את יצחק, מניח אותו על המזבח, ולוקח את המאכלת. אבל מה עושה יצחק? האם אינו צועק, בוכה, מתחנן, או מנסה להתנגד. על כך אין הכתוב מספר. אפשר לומר שהצעקה הגדולה ביותר בסיפור העקידה היא זו שלא נשמעת. קולו של יצחק לא נשמע, אך ברגע זה, שבו אברהם מניף את המאכלת לשחוט את בנו, נשמעת הקריאה השלישית "אברהם אברהם", ושוב משיב אברהם: "הנני".  אבל הפעם משמעותה של המילה שונה. בפעם הראשונה אברהם נענה לצו המוביל אל ההקרבה, ובפעם הזאת הוא נענה לצו שמונע אותה. והצו המונע הוא קולו של המלאך:

  "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", המלאך כופל את הציווי: "אל תשלח ידך אל הנער", וחוזר ומוסיף "ואל תעש לו מאומה". לשם מה הציווי הכפול, האם רק כדי להעצים את התקיפות וההחלטיות  בהוראה הניתנת לאברהם?

רש"י, בעקבות המדרש ) בראשית רבה נו, י) מפרש את הדברים אחרת, וזה לשונו:

"אמר לו אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו אל תעש לו מאומה אל תעש בו מום".

גישה זו, המשתמשת במשחק המילים מאומה – מום, יש בה כדי להפתיע. היינו מצפים לכאורה שאברהם שקודם הצטווה להקריב את בנו, יחידו, אשר אהב, ישמח ויגיל שוויתרו לו על הקרבת בנו לעולה, והוא יוכל לחבק את בנו שלם ובריא ללא כל פגע. אבל לפי המיוחס לו הוא מיצר על כך שבא לחינם, ומבקש שלפחות יורשה לו לפגוע בבנו פגיעה חלקית, סמלית. אך מעתה נשמטו המלים "אשר אהבת", ונותרו רק המלים "ולא חשכת את בנך את יחידך". ועוד: המלאך קורא לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער". אין יצחק נקרא בנו אלא הנער. אפשר לראות בכך ביטוי לניכור ההורי של אברהם. המלאך קורא לו לעצור, ובכך להחזיר לאבהות את כוחה ומשמעותה. אבל אף שהמאכלת הונחה הצידה,  אין הקשר שבין האב לבנו יכול לשוב בפשטות אל מה שהיה קודם. בדרך אל העקידה נאמר פעמים וילכו שניהם יחדו, אך בדרך חזרה שוב אין הם הולכים יחדו וכדי להעצים את הניגוד הכתוב אומר: "וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדו אל באר שבע". הפעם יחדו עם הנערים. הוא פונה לבאר-שבע, ואילו יצחק פונה לבאר לחי רואי, מקום מגוריה של הגר, אמו החורגת.

 יש בכך כדי להביא אותנו להסתכלות אחרת על פרשת העקידה. כפי שאמרנו, הקרבת ילדים למולך הייתה מנהג נפוץ באותם ימים, והמקרא מביא את הסיפור של בת יפתח שהוקרבה על ידי אביה, ושל מישע מלך מואב שהקריב את בנו. התלמוד (תענית ד, א) דורש את הפסוק מספר ירמיהו (ז, לא) שעוסק בתוכחה קשה של הנביא על הקרבת ילדים למולך:

"ובנו במות התפת אשר בגיא בן הנם לשרף את בניהם ואת בנותיהם באש, אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי"

ואת שלושת הלשונות הללו קושרים חז"ל לשלושה אירועים מקראיים שונים:

 "אשר לא צויתי" – זה בנו של מישע מלך מואב, "ולא דברתי" – זה יפתח הגלעדי, "ולא עלתה על לבי – זה יצחק.

העובדה שחז"ל משבצים את עקידת יצחק לצד הקרבת בנו של מישע והקרבת בת יפתח, מלמדת שהקרבת בני אדם אפילו לשם שמים היא מעשה שלא עלה על לבו של הקב"ה. ויש מדרשים המסבירים שהייתה כאן אי-הבנה מצדו של אברהם. "אמר לו הקב"ה: כשאמרתי לך 'קח נא את בנך', לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסיקתיה – אחתיה" (העלית אותו- הורד אותו). בהמשך לאותו קו מחשבה, ניתן לומר שדברי המלאך "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" לא נועדו אלא להרגיע ולנחם את אברהם שאולי היה באקסטזה דתית, כולו בשיא ההתרגשות מוכן ומזומן לשחוט את בנו, והוא נעצר בעיצומו של המהלך, בתביעה לסגת אחורה שמוצאת אותו נבוך ומבולבל. ואולי הוא מבין שנפל בפח של תעתוע, ואולי מה שנדמה היה לו כקולו של אלוהים לא היה קולו של אלוהים. ובעצם, הסיפור בא ללמדנו שפגיעה בחיי אדם אינה יכולה לשמש ביטוי מקובל למסירות דתית.

 במקום זאת, מזמנים לו אייל, כלומר מתבצעת המרה, קרבן בהמה במקום קרבן אדם, והוא לוקח את האיל ומעלה אותו לעולה "תחת בנו".

אפשר למצוא מקבילות לרעיון התחליף, לפיו ניתן להציל נפשו של הקורבן על ידי כך שפוגעים בו פגיעה סמלית, חלקית בלבד, במקום פגיעה מלאה, כפי שהציע אברהם להוציא דם מיצחק או להטיל בו מום. כך היה בפרשה המסתורית של חתן דמים, ה' ביקש להמית את ילדו של משה (או לפי פירוש אחר את משה עצמו), וציפורה הצילה אותו בכך שמלה את בנה. המילה באה במקום נטילת הנפש.  להבדיל, בפרשת העקידה ההצעה לפגוע ביצחק לא מתקבלת: יש להביא תחליף מלא, אחר, לקורבן,  ופרשת העקידה מייצגת את המעבר מקרבן אדם לקרבן בהמה. השלב הבא היה המעבר מקורבנות בהמה לתפילה, כאמור "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג). [1]

במקביל, החזון הוא שלעתיד לבוא, כאשר ייבנה בית המקדש, תבוא מנחה מן הצומח במקום קורבנות מן החי : "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" (מלאכי ג, ד). וכפי שדורש הרב קוק: "ההקרבה שתהיה אז של מנחה מהצומח תערב לד' כימי עולם וכשנים קדמוניות" ( בסידורו עולת ראיה, חלק א', עמוד רצב

סיפור העקידה מתחיל אפוא באדם המוכן להקריב את בנו לששמען אלוהיו, אך הוא מסתיים באדם המצווה שלא לפגוע בבנו. אפשר לראות בכך את גדולתה של מסירות-נפש, אבל אפשר אולי יותר מכך לראות את גדולתה של ההימנעות מן ההקרבה. כי לעיתים הביטוי העמוק ביותר של אמונה אינו הנכונות להקריב חיים, אלא ההכרה בקדושתם.

שלוש פעמים נשמעה הקריאה הנני בפרשת העקידה, והייתי ממשיל שלוש קריאות אלו כמתחברות לאישיותו של האח והרע, יחידינו, אשר אהבנו, אבי ז"ל, אשר נלקח מאתנו.

בפעם הראשונה, אומר אברהם הנני לקריאתו של הקב"ה אליו כביטוי תמים של אמונה צרופה, וכזה היה אבי שמחשבתו הביקורתית לא גרעה אפילו כמלוא הנימה מאמונתו, אך גם לא פגמה ולא פגעה בשמחת החיים שהייתה מלווה אותו תמיד. תלמיד חכם היה, אוהב תורה ולומד תורה

בפעם השנייה, נשמעת הקריאה מפיו של אברהם בתשובה לפנייתו של יצחק: "הנני בני", כביטוי נאמן של מחויבות משפחתית, ושל הקשבה לזולת, וכזה היה אבי שזיקתו העמוקה למשפחתו הייתה טבועה בו והדריכה את מעשיו ופעולותיו, קשוב לצרכים של אחרים והיה נכון כל העת למעשי חסד באהבה ובמסירות, וראה בעבודתו שליחות כדי לסייע לאנשים הנתונים במצוקה.

ובפעם השלישית, אומר שוב אברהם הנני  לקריאתו של המלאך העוצר בעדו  ואברהם היה מוכן לסגת בו ולהיפתח לקבל דעה חדשה והשקפה חדשה המבטלת את הציווי שקודם היה מקודש בעיניו, וכזה היה אבי אישיות תוססת ודינמית, מלא וגדוש בעושר תרבותי,  שתמיד היה פתוח לרעיונות חדשים, לא קפא על שמריו, והיה מוכן לבדוק את ערכם וטיבם. חוויה גדולה הייתה לשוחח עימו גם בדברי תורה וגם בענייני חולין.

יודע אני שמילותיי דלות וחיוורות מכדי להציג את אבי במלוא הדרו, ואין בהם כדי למלא את החלל ולהפיג את המועקה. יהי זכרו ברוך!

 

 

---

[1] אפשר להביא מקבילות לתחליפים אחרים דוגמת המעבר מקורבן אדם לקורבן בהמה. השעיר לעזאזל המוקרב ביום הכיפורים נושא חטאות בני ישראל ומושלך אל מותו, וכן מנהג הכפרות שבו אדם אומר: זה חליפתי, זה תמורתי וכו', וכן פדיון הבן שבו מומרת בכסף הבעלות של אלוהים על הבכורות, וכן פרשת עגלה ערופה עוד.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                  להניח את המאכלת: על האמונה וקדושת החיים

 

סיפור עקידת יצחק הוא מן הסיפורים הקשים והמטלטלים ביותר במקרא. במשך דורות הוא נתפס כביטוי עליון לאמונתו של אברהם, לנכונותו להישמע לצו האלוהי גם כאשר הוא נדרש להקריב את היקר לו מכל. ואכן, הסיפור נפתח במילים: "והאלוהים ניסה את אברהם". ומסתיים בהכרזה "עתה ידעתי כי ירא אלוהים עתה",

 אולם דווקא משום שהסיפור מוכר כל כך, כדאי לשוב ולקרוא אותו מתוך נכונות לשאול שאלות על דברים שנדמה שמשמעותם מובנית מאליה.

 מה, בעצם, הניסיון שבו עמד אברהם? האם הוא נבחן רק בנכונותו להקריב את יצחק, או שמא גם ביכולתו לעצור ברגע האחרון, לשמוע בקול המלאך ולהניח את המאכלת?

יש לזכור את העולם העתיק שבתוכו נוצר הסיפור. הקרבת ילדים הייתה מוכרת בחלק מפולחני המזרח הקדום. יתכן אפוא שהחידוש הגדול של סיפור העקידה אינו נעוץ דווקא בציווי להקריב, אלא אדרבא בציווי שלא להקריב, ומעבר חד-משמעי מתפיסה שבה מסירות דתית עלולה להתבטא בהקרבת חיי אדם, אל ההכרה בקדושתם של החיים ובאיסור לפגוע בהם.

מפתח אפשרי להבנת הסיפור נמצא במילה אחת החוזרת שלוש פעמים: "הנני".

בפעם הראשונה, אלוהים קורא לאברהם, והוא משיב "הנני". זו תשובתו של אדם המוכן להתייצב בפני אלוהיו ולהישמע לציוויו. לאחר מכן, בא הציווי הנורא: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק".

אברהם אינו מתווכח. הוא מזדרז לקיים את הציווי שנצטווה: משכים בבוקר, חובש את חמורו, לוקח את בנו ויוצא לדרך. שתיקתו מפתיעה במיוחד לנוכח סיפור סדום, שבו הוא מעז להתריס לפני הקב"ה: "חלילה לך לעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בראשית יח, כה).

ועוד, כאשר שרה מבקשת לגרש את ישמעאל, הכתוב אומר "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו" (בראשית כא, יא).

הפעם, אברהם אינו מתריס כלפי הקב"ה על הציווי להקריב את בנו שלא חטא ולא פשע, הוא אף לא מעלה את השאלה איך ציווי זה עולה בקנה אחד עם ההבטחה הקודמת של ה' שיצחק יהיה ממשיך הברית: "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואף לא נאמר שרע בעיניו הדבר. אברהם נלחם על חייהם של אנשי סדום, אבל לא נלחם על חיי בנו שלו. מדוע דווקא כאן נאלם קולו המוסרי של אברהם?

בדרך אל הר המוריה, נשמעת אמירת ה"הנני" השנייה. הפעם יצחק הוא הקורא "אבי", ואברהם משיב "הנני בני". אברהם אינו עומד רק בפני אלוהיו אלא גם בפני בנו, אותו הוא אוהב ועל חייו הוא מופקד. שתי אמירות ה"הנני" מעמידות זו מול זו שתי מחויבויות: המחויבות לאלוהים והמחויבות לבן.

אבל יצחק, ככל הנראה, אינו חושד בדבר. הוא סומך על אביו. רק דבר אחד מעורר את תמיהתו: "הנה האש והנה העצים ואיה השה לעולה?" ואברהם משיב תשובה דו-משמעית שאפשר לומר שהיא רומזת באכזריות בלתי נסבלת על זהותו של הקורבן "אלוהים יראה לו השה לעולה בני", אך יצחק שכנראה לא נרמז, אינו מוסיף לשאול.

פעמים חוזר המשפט "וילכו שניהם יחדו". האב והבן הולכים יחדו, אך אינם שותפים לאותה ידיעה. אברהם יודע מה עומד להתרחש, יצחק אינו יודע דבר. האמון של יצחק באברהם מעצים את הטרגדיה.

כאשר הם מגיעים למקום העקידה, מתאר הכתוב רצף של פעולות, אברהם בונה את המזבח, עורך את העצים, עוקד את יצחק, מניח אותו על המזבח, ולוקח את המאכלת. אבל מה עושה יצחק? האם אינו צועק, בוכה, מתחנן, או מנסה להתנגד. על כך אין הכתוב מספר. אפשר לומר שהצעקה הגדולה ביותר בסיפור העקידה היא זו שלא נשמעת. קולו של יצחק לא נשמע, אך ברגע זה, שבו אברהם מניף את המאכלת לשחוט את בנו, נשמעת הקריאה השלישית "אברהם אברהם", ושוב משיב אברהם: "הנני".  אבל הפעם משמעותה של המילה שונה. בפעם הראשונה אברהם נענה לצו המוביל אל ההקרבה, ובפעם הזאת הוא נענה לצו שמונע אותה. והצו המונע הוא קולו של המלאך:

  "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", המלאך כופל את הציווי: "אל תשלח ידך אל הנער", וחוזר ומוסיף "ואל תעש לו מאומה". לשם מה הציווי הכפול, האם רק כדי להעצים את התקיפות וההחלטיות  בהוראה הניתנת לאברהם?

רש"י, בעקבות המדרש ) בראשית רבה נו, י) מפרש את הדברים אחרת, וזה לשונו:

"אמר לו אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו אל תעש לו מאומה אל תעש בו מום".

גישה זו, המשתמשת במשחק המילים מאומה – מום, יש בה כדי להפתיע. היינו מצפים לכאורה שאברהם שקודם הצטווה להקריב את בנו, יחידו, אשר אהב, ישמח ויגיל שוויתרו לו על הקרבת בנו לעולה, והוא יוכל לחבק את בנו שלם ובריא ללא כל פגע. אבל לפי המיוחס לו הוא מיצר על כך שבא לחינם, ומבקש שלפחות יורשה לו לפגוע בבנו פגיעה חלקית, סמלית. אך מעתה נשמטו המלים "אשר אהבת", ונותרו רק המלים "ולא חשכת את בנך את יחידך". ועוד: המלאך קורא לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער". אין יצחק נקרא בנו אלא הנער. אפשר לראות בכך ביטוי לניכור ההורי של אברהם. המלאך קורא לו לעצור, ובכך להחזיר לאבהות את כוחה ומשמעותה. אבל אף שהמאכלת הונחה הצידה,  אין הקשר שבין האב לבנו יכול לשוב בפשטות אל מה שהיה קודם. בדרך אל העקידה נאמר פעמים וילכו שניהם יחדו, אך בדרך חזרה שוב אין הם הולכים יחדו וכדי להעצים את הניגוד הכתוב אומר: "וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדו אל באר שבע". הפעם יחדו עם הנערים. הוא פונה לבאר-שבע, ואילו יצחק פונה לבאר לחי רואי, מקום מגוריה של הגר, אמו החורגת.

 יש בכך כדי להביא אותנו להסתכלות אחרת על פרשת העקידה. כפי שאמרנו, הקרבת ילדים למולך הייתה מנהג נפוץ באותם ימים, והמקרא מביא את הסיפור של בת יפתח שהוקרבה על ידי אביה, ושל מישע מלך מואב שהקריב את בנו. התלמוד (תענית ד, א) דורש את הפסוק מספר ירמיהו (ז, לא) שעוסק בתוכחה קשה של הנביא על הקרבת ילדים למולך:

"ובנו במות התפת אשר בגיא בן הנם לשרף את בניהם ואת בנותיהם באש, אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי"

ואת שלושת הלשונות הללו קושרים חז"ל לשלושה אירועים מקראיים שונים:

 "אשר לא צויתי" – זה בנו של מישע מלך מואב, "ולא דברתי" – זה יפתח הגלעדי, "ולא עלתה על לבי – זה יצחק.

העובדה שחז"ל משבצים את עקידת יצחק לצד הקרבת בנו של מישע והקרבת בת יפתח, מלמדת שהקרבת בני אדם אפילו לשם שמים היא מעשה שלא עלה על לבו של הקב"ה. ויש מדרשים המסבירים שהייתה כאן אי-הבנה מצדו של אברהם. "אמר לו הקב"ה: כשאמרתי לך 'קח נא את בנך', לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסיקתיה – אחתיה" (העלית אותו- הורד אותו). בהמשך לאותו קו מחשבה, ניתן לומר שדברי המלאך "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" לא נועדו אלא להרגיע ולנחם את אברהם שאולי היה באקסטזה דתית, כולו בשיא ההתרגשות מוכן ומזומן לשחוט את בנו, והוא נעצר בעיצומו של המהלך, בתביעה לסגת אחורה שמוצאת אותו נבוך ומבולבל. ואולי הוא מבין שנפל בפח של תעתוע, ואולי מה שנדמה היה לו כקולו של אלוהים לא היה קולו של אלוהים. ובעצם, הסיפור בא ללמדנו שפגיעה בחיי אדם אינה יכולה לשמש ביטוי מקובל למסירות דתית.

 במקום זאת, מזמנים לו אייל, כלומר מתבצעת המרה, קרבן בהמה במקום קרבן אדם, והוא לוקח את האיל ומעלה אותו לעולה "תחת בנו".

אפשר למצוא מקבילות לרעיון התחליף, לפיו ניתן להציל נפשו של הקורבן על ידי כך שפוגעים בו פגיעה סמלית, חלקית בלבד, במקום פגיעה מלאה, כפי שהציע אברהם להוציא דם מיצחק או להטיל בו מום. כך היה בפרשה המסתורית של חתן דמים, ה' ביקש להמית את ילדו של משה (או לפי פירוש אחר את משה עצמו), וציפורה הצילה אותו בכך שמלה את בנה. המילה באה במקום נטילת הנפש.  להבדיל, בפרשת העקידה ההצעה לפגוע ביצחק לא מתקבלת: יש להביא תחליף מלא, אחר, לקורבן,  ופרשת העקידה מייצגת את המעבר מקרבן אדם לקרבן בהמה. השלב הבא היה המעבר מקורבנות בהמה לתפילה, כאמור "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג). [1]

במקביל, החזון הוא שלעתיד לבוא, כאשר ייבנה בית המקדש, תבוא מנחה מן הצומח במקום קורבנות מן החי : "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" (מלאכי ג, ד). וכפי שדורש הרב קוק: "ההקרבה שתהיה אז של מנחה מהצומח תערב לד' כימי עולם וכשנים קדמוניות" ( בסידורו עולת ראיה, חלק א', עמוד רצב

סיפור העקידה מתחיל אפוא באדם המוכן להקריב את בנו לששמען אלוהיו, אך הוא מסתיים באדם המצווה שלא לפגוע בבנו. אפשר לראות בכך את גדולתה של מסירות-נפש, אבל אפשר אולי יותר מכך לראות את גדולתה של ההימנעות מן ההקרבה. כי לעיתים הביטוי העמוק ביותר של אמונה אינו הנכונות להקריב חיים, אלא ההכרה בקדושתם.

שלוש פעמים נשמעה הקריאה הנני בפרשת העקידה, והייתי ממשיל שלוש קריאות אלו כמתחברות לאישיותו של האח והרע, יחידינו, אשר אהבנו, אבי ז"ל, אשר נלקח מאתנו.

בפעם הראשונה, אומר אברהם הנני לקריאתו של הקב"ה אליו כביטוי תמים של אמונה צרופה, וכזה היה אבי שמחשבתו הביקורתית לא גרעה אפילו כמלוא הנימה מאמונתו, אך גם לא פגמה ולא פגעה בשמחת החיים שהייתה מלווה אותו תמיד. תלמיד חכם היה, אוהב תורה ולומד תורה

בפעם השנייה, נשמעת הקריאה מפיו של אברהם בתשובה לפנייתו של יצחק: "הנני בני", כביטוי נאמן של מחויבות משפחתית, ושל הקשבה לזולת, וכזה היה אבי שזיקתו העמוקה למשפחתו הייתה טבועה בו והדריכה את מעשיו ופעולותיו, קשוב לצרכים של אחרים והיה נכון כל העת למעשי חסד באהבה ובמסירות, וראה בעבודתו שליחות כדי לסייע לאנשים הנתונים במצוקה.

ובפעם השלישית, אומר שוב אברהם הנני  לקריאתו של המלאך העוצר בעדו  ואברהם היה מוכן לסגת בו ולהיפתח לקבל דעה חדשה והשקפה חדשה המבטלת את הציווי שקודם היה מקודש בעיניו, וכזה היה אבי אישיות תוססת ודינמית, מלא וגדוש בעושר תרבותי,  שתמיד היה פתוח לרעיונות חדשים, לא קפא על שמריו, והיה מוכן לבדוק את ערכם וטיבם. חוויה גדולה הייתה לשוחח עימו גם בדברי תורה וגם בענייני חולין.

יודע אני שמילותיי דלות וחיוורות מכדי להציג את אבי במלוא הדרו, ואין בהם כדי למלא את החלל ולהפיג את המועקה. יהי זכרו ברוך!

 

 

---

[1] אפשר להביא מקבילות לתחליפים אחרים דוגמת המעבר מקורבן אדם לקורבן בהמה. השעיר לעזאזל המוקרב ביום הכיפורים נושא חטאות בני ישראל ומושלך אל מותו, וכן מנהג הכפרות שבו אדם אומר: זה חליפתי, זה תמורתי וכו', וכן פדיון הבן שבו מומרת בכסף הבעלות של אלוהים על הבכורות, וכן פרשת עגלה ערופה עוד.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                  להניח את המאכלת: על האמונה וקדושת החיים

 

סיפור עקידת יצחק הוא מן הסיפורים הקשים והמטלטלים ביותר במקרא. במשך דורות הוא נתפס כביטוי עליון לאמונתו של אברהם, לנכונותו להישמע לצו האלוהי גם כאשר הוא נדרש להקריב את היקר לו מכל. ואכן, הסיפור נפתח במילים: "והאלוהים ניסה את אברהם". ומסתיים בהכרזה "עתה ידעתי כי ירא אלוהים עתה",

 אולם דווקא משום שהסיפור מוכר כל כך, כדאי לשוב ולקרוא אותו מתוך נכונות לשאול שאלות על דברים שנדמה שמשמעותם מובנית מאליה.

 מה, בעצם, הניסיון שבו עמד אברהם? האם הוא נבחן רק בנכונותו להקריב את יצחק, או שמא גם ביכולתו לעצור ברגע האחרון, לשמוע בקול המלאך ולהניח את המאכלת?

יש לזכור את העולם העתיק שבתוכו נוצר הסיפור. הקרבת ילדים הייתה מוכרת בחלק מפולחני המזרח הקדום. יתכן אפוא שהחידוש הגדול של סיפור העקידה אינו נעוץ דווקא בציווי להקריב, אלא אדרבא בציווי שלא להקריב, ומעבר חד-משמעי מתפיסה שבה מסירות דתית עלולה להתבטא בהקרבת חיי אדם, אל ההכרה בקדושתם של החיים ובאיסור לפגוע בהם.

מפתח אפשרי להבנת הסיפור נמצא במילה אחת החוזרת שלוש פעמים: "הנני".

בפעם הראשונה, אלוהים קורא לאברהם, והוא משיב "הנני". זו תשובתו של אדם המוכן להתייצב בפני אלוהיו ולהישמע לציוויו. לאחר מכן, בא הציווי הנורא: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק".

אברהם אינו מתווכח. הוא מזדרז לקיים את הציווי שנצטווה: משכים בבוקר, חובש את חמורו, לוקח את בנו ויוצא לדרך. שתיקתו מפתיעה במיוחד לנוכח סיפור סדום, שבו הוא מעז להתריס לפני הקב"ה: "חלילה לך לעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בראשית יח, כה).

ועוד, כאשר שרה מבקשת לגרש את ישמעאל, הכתוב אומר "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו" (בראשית כא, יא).

הפעם, אברהם אינו מתריס כלפי הקב"ה על הציווי להקריב את בנו שלא חטא ולא פשע, הוא אף לא מעלה את השאלה איך ציווי זה עולה בקנה אחד עם ההבטחה הקודמת של ה' שיצחק יהיה ממשיך הברית: "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואף לא נאמר שרע בעיניו הדבר. אברהם נלחם על חייהם של אנשי סדום, אבל לא נלחם על חיי בנו שלו. מדוע דווקא כאן נאלם קולו המוסרי של אברהם?

בדרך אל הר המוריה, נשמעת אמירת ה"הנני" השנייה. הפעם יצחק הוא הקורא "אבי", ואברהם משיב "הנני בני". אברהם אינו עומד רק בפני אלוהיו אלא גם בפני בנו, אותו הוא אוהב ועל חייו הוא מופקד. שתי אמירות ה"הנני" מעמידות זו מול זו שתי מחויבויות: המחויבות לאלוהים והמחויבות לבן.

אבל יצחק, ככל הנראה, אינו חושד בדבר. הוא סומך על אביו. רק דבר אחד מעורר את תמיהתו: "הנה האש והנה העצים ואיה השה לעולה?" ואברהם משיב תשובה דו-משמעית שאפשר לומר שהיא רומזת באכזריות בלתי נסבלת על זהותו של הקורבן "אלוהים יראה לו השה לעולה בני", אך יצחק שכנראה לא נרמז, אינו מוסיף לשאול.

פעמים חוזר המשפט "וילכו שניהם יחדו". האב והבן הולכים יחדו, אך אינם שותפים לאותה ידיעה. אברהם יודע מה עומד להתרחש, יצחק אינו יודע דבר. האמון של יצחק באברהם מעצים את הטרגדיה.

כאשר הם מגיעים למקום העקידה, מתאר הכתוב רצף של פעולות, אברהם בונה את המזבח, עורך את העצים, עוקד את יצחק, מניח אותו על המזבח, ולוקח את המאכלת. אבל מה עושה יצחק? האם אינו צועק, בוכה, מתחנן, או מנסה להתנגד. על כך אין הכתוב מספר. אפשר לומר שהצעקה הגדולה ביותר בסיפור העקידה היא זו שלא נשמעת. קולו של יצחק לא נשמע, אך ברגע זה, שבו אברהם מניף את המאכלת לשחוט את בנו, נשמעת הקריאה השלישית "אברהם אברהם", ושוב משיב אברהם: "הנני".  אבל הפעם משמעותה של המילה שונה. בפעם הראשונה אברהם נענה לצו המוביל אל ההקרבה, ובפעם הזאת הוא נענה לצו שמונע אותה. והצו המונע הוא קולו של המלאך:

  "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", המלאך כופל את הציווי: "אל תשלח ידך אל הנער", וחוזר ומוסיף "ואל תעש לו מאומה". לשם מה הציווי הכפול, האם רק כדי להעצים את התקיפות וההחלטיות  בהוראה הניתנת לאברהם?

רש"י, בעקבות המדרש ) בראשית רבה נו, י) מפרש את הדברים אחרת, וזה לשונו:

"אמר לו אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו אל תעש לו מאומה אל תעש בו מום".

גישה זו, המשתמשת במשחק המילים מאומה – מום, יש בה כדי להפתיע. היינו מצפים לכאורה שאברהם שקודם הצטווה להקריב את בנו, יחידו, אשר אהב, ישמח ויגיל שוויתרו לו על הקרבת בנו לעולה, והוא יוכל לחבק את בנו שלם ובריא ללא כל פגע. אבל לפי המיוחס לו הוא מיצר על כך שבא לחינם, ומבקש שלפחות יורשה לו לפגוע בבנו פגיעה חלקית, סמלית. אך מעתה נשמטו המלים "אשר אהבת", ונותרו רק המלים "ולא חשכת את בנך את יחידך". ועוד: המלאך קורא לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער". אין יצחק נקרא בנו אלא הנער. אפשר לראות בכך ביטוי לניכור ההורי של אברהם. המלאך קורא לו לעצור, ובכך להחזיר לאבהות את כוחה ומשמעותה. אבל אף שהמאכלת הונחה הצידה,  אין הקשר שבין האב לבנו יכול לשוב בפשטות אל מה שהיה קודם. בדרך אל העקידה נאמר פעמים וילכו שניהם יחדו, אך בדרך חזרה שוב אין הם הולכים יחדו וכדי להעצים את הניגוד הכתוב אומר: "וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדו אל באר שבע". הפעם יחדו עם הנערים. הוא פונה לבאר-שבע, ואילו יצחק פונה לבאר לחי רואי, מקום מגוריה של הגר, אמו החורגת.

 יש בכך כדי להביא אותנו להסתכלות אחרת על פרשת העקידה. כפי שאמרנו, הקרבת ילדים למולך הייתה מנהג נפוץ באותם ימים, והמקרא מביא את הסיפור של בת יפתח שהוקרבה על ידי אביה, ושל מישע מלך מואב שהקריב את בנו. התלמוד (תענית ד, א) דורש את הפסוק מספר ירמיהו (ז, לא) שעוסק בתוכחה קשה של הנביא על הקרבת ילדים למולך:

"ובנו במות התפת אשר בגיא בן הנם לשרף את בניהם ואת בנותיהם באש, אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי"

ואת שלושת הלשונות הללו קושרים חז"ל לשלושה אירועים מקראיים שונים:

 "אשר לא צויתי" – זה בנו של מישע מלך מואב, "ולא דברתי" – זה יפתח הגלעדי, "ולא עלתה על לבי – זה יצחק.

העובדה שחז"ל משבצים את עקידת יצחק לצד הקרבת בנו של מישע והקרבת בת יפתח, מלמדת שהקרבת בני אדם אפילו לשם שמים היא מעשה שלא עלה על לבו של הקב"ה. ויש מדרשים המסבירים שהייתה כאן אי-הבנה מצדו של אברהם. "אמר לו הקב"ה: כשאמרתי לך 'קח נא את בנך', לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסיקתיה – אחתיה" (העלית אותו- הורד אותו). בהמשך לאותו קו מחשבה, ניתן לומר שדברי המלאך "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" לא נועדו אלא להרגיע ולנחם את אברהם שאולי היה באקסטזה דתית, כולו בשיא ההתרגשות מוכן ומזומן לשחוט את בנו, והוא נעצר בעיצומו של המהלך, בתביעה לסגת אחורה שמוצאת אותו נבוך ומבולבל. ואולי הוא מבין שנפל בפח של תעתוע, ואולי מה שנדמה היה לו כקולו של אלוהים לא היה קולו של אלוהים. ובעצם, הסיפור בא ללמדנו שפגיעה בחיי אדם אינה יכולה לשמש ביטוי מקובל למסירות דתית.

 במקום זאת, מזמנים לו אייל, כלומר מתבצעת המרה, קרבן בהמה במקום קרבן אדם, והוא לוקח את האיל ומעלה אותו לעולה "תחת בנו".

אפשר למצוא מקבילות לרעיון התחליף, לפיו ניתן להציל נפשו של הקורבן על ידי כך שפוגעים בו פגיעה סמלית, חלקית בלבד, במקום פגיעה מלאה, כפי שהציע אברהם להוציא דם מיצחק או להטיל בו מום. כך היה בפרשה המסתורית של חתן דמים, ה' ביקש להמית את ילדו של משה (או לפי פירוש אחר את משה עצמו), וציפורה הצילה אותו בכך שמלה את בנה. המילה באה במקום נטילת הנפש.  להבדיל, בפרשת העקידה ההצעה לפגוע ביצחק לא מתקבלת: יש להביא תחליף מלא, אחר, לקורבן,  ופרשת העקידה מייצגת את המעבר מקרבן אדם לקרבן בהמה. השלב הבא היה המעבר מקורבנות בהמה לתפילה, כאמור "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג). [1]

במקביל, החזון הוא שלעתיד לבוא, כאשר ייבנה בית המקדש, תבוא מנחה מן הצומח במקום קורבנות מן החי : "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" (מלאכי ג, ד). וכפי שדורש הרב קוק: "ההקרבה שתהיה אז של מנחה מהצומח תערב לד' כימי עולם וכשנים קדמוניות" ( בסידורו עולת ראיה, חלק א', עמוד רצב

סיפור העקידה מתחיל אפוא באדם המוכן להקריב את בנו לששמען אלוהיו, אך הוא מסתיים באדם המצווה שלא לפגוע בבנו. אפשר לראות בכך את גדולתה של מסירות-נפש, אבל אפשר אולי יותר מכך לראות את גדולתה של ההימנעות מן ההקרבה. כי לעיתים הביטוי העמוק ביותר של אמונה אינו הנכונות להקריב חיים, אלא ההכרה בקדושתם.

שלוש פעמים נשמעה הקריאה הנני בפרשת העקידה, והייתי ממשיל שלוש קריאות אלו כמתחברות לאישיותו של האח והרע, יחידינו, אשר אהבנו, אבי ז"ל, אשר נלקח מאתנו.

בפעם הראשונה, אומר אברהם הנני לקריאתו של הקב"ה אליו כביטוי תמים של אמונה צרופה, וכזה היה אבי שמחשבתו הביקורתית לא גרעה אפילו כמלוא הנימה מאמונתו, אך גם לא פגמה ולא פגעה בשמחת החיים שהייתה מלווה אותו תמיד. תלמיד חכם היה, אוהב תורה ולומד תורה

בפעם השנייה, נשמעת הקריאה מפיו של אברהם בתשובה לפנייתו של יצחק: "הנני בני", כביטוי נאמן של מחויבות משפחתית, ושל הקשבה לזולת, וכזה היה אבי שזיקתו העמוקה למשפחתו הייתה טבועה בו והדריכה את מעשיו ופעולותיו, קשוב לצרכים של אחרים והיה נכון כל העת למעשי חסד באהבה ובמסירות, וראה בעבודתו שליחות כדי לסייע לאנשים הנתונים במצוקה.

ובפעם השלישית, אומר שוב אברהם הנני  לקריאתו של המלאך העוצר בעדו  ואברהם היה מוכן לסגת בו ולהיפתח לקבל דעה חדשה והשקפה חדשה המבטלת את הציווי שקודם היה מקודש בעיניו, וכזה היה אבי אישיות תוססת ודינמית, מלא וגדוש בעושר תרבותי,  שתמיד היה פתוח לרעיונות חדשים, לא קפא על שמריו, והיה מוכן לבדוק את ערכם וטיבם. חוויה גדולה הייתה לשוחח עימו גם בדברי תורה וגם בענייני חולין.

יודע אני שמילותיי דלות וחיוורות מכדי להציג את אבי במלוא הדרו, ואין בהם כדי למלא את החלל ולהפיג את המועקה. יהי זכרו ברוך!

 

 

---

[1] אפשר להביא מקבילות לתחליפים אחרים דוגמת המעבר מקורבן אדם לקורבן בהמה. השעיר לעזאזל המוקרב ביום הכיפורים נושא חטאות בני ישראל ומושלך אל מותו, וכן מנהג הכפרות שבו אדם אומר: זה חליפתי, זה תמורתי וכו', וכן פדיון הבן שבו מומרת בכסף הבעלות של אלוהים על הבכורות, וכן פרשת עגלה ערופה עוד.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                  להניח את המאכלת: על האמונה וקדושת החיים

 

סיפור עקידת יצחק הוא מן הסיפורים הקשים והמטלטלים ביותר במקרא. במשך דורות הוא נתפס כביטוי עליון לאמונתו של אברהם, לנכונותו להישמע לצו האלוהי גם כאשר הוא נדרש להקריב את היקר לו מכל. ואכן, הסיפור נפתח במילים: "והאלוהים ניסה את אברהם". ומסתיים בהכרזה "עתה ידעתי כי ירא אלוהים עתה",

 אולם דווקא משום שהסיפור מוכר כל כך, כדאי לשוב ולקרוא אותו מתוך נכונות לשאול שאלות על דברים שנדמה שמשמעותם מובנית מאליה.

 מה, בעצם, הניסיון שבו עמד אברהם? האם הוא נבחן רק בנכונותו להקריב את יצחק, או שמא גם ביכולתו לעצור ברגע האחרון, לשמוע בקול המלאך ולהניח את המאכלת?

יש לזכור את העולם העתיק שבתוכו נוצר הסיפור. הקרבת ילדים הייתה מוכרת בחלק מפולחני המזרח הקדום. יתכן אפוא שהחידוש הגדול של סיפור העקידה אינו נעוץ דווקא בציווי להקריב, אלא אדרבא בציווי שלא להקריב, ומעבר חד-משמעי מתפיסה שבה מסירות דתית עלולה להתבטא בהקרבת חיי אדם, אל ההכרה בקדושתם של החיים ובאיסור לפגוע בהם.

מפתח אפשרי להבנת הסיפור נמצא במילה אחת החוזרת שלוש פעמים: "הנני".

בפעם הראשונה, אלוהים קורא לאברהם, והוא משיב "הנני". זו תשובתו של אדם המוכן להתייצב בפני אלוהיו ולהישמע לציוויו. לאחר מכן, בא הציווי הנורא: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק".

אברהם אינו מתווכח. הוא מזדרז לקיים את הציווי שנצטווה: משכים בבוקר, חובש את חמורו, לוקח את בנו ויוצא לדרך. שתיקתו מפתיעה במיוחד לנוכח סיפור סדום, שבו הוא מעז להתריס לפני הקב"ה: "חלילה לך לעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בראשית יח, כה).

ועוד, כאשר שרה מבקשת לגרש את ישמעאל, הכתוב אומר "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו" (בראשית כא, יא).

הפעם, אברהם אינו מתריס כלפי הקב"ה על הציווי להקריב את בנו שלא חטא ולא פשע, הוא אף לא מעלה את השאלה איך ציווי זה עולה בקנה אחד עם ההבטחה הקודמת של ה' שיצחק יהיה ממשיך הברית: "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואף לא נאמר שרע בעיניו הדבר. אברהם נלחם על חייהם של אנשי סדום, אבל לא נלחם על חיי בנו שלו. מדוע דווקא כאן נאלם קולו המוסרי של אברהם?

בדרך אל הר המוריה, נשמעת אמירת ה"הנני" השנייה. הפעם יצחק הוא הקורא "אבי", ואברהם משיב "הנני בני". אברהם אינו עומד רק בפני אלוהיו אלא גם בפני בנו, אותו הוא אוהב ועל חייו הוא מופקד. שתי אמירות ה"הנני" מעמידות זו מול זו שתי מחויבויות: המחויבות לאלוהים והמחויבות לבן.

אבל יצחק, ככל הנראה, אינו חושד בדבר. הוא סומך על אביו. רק דבר אחד מעורר את תמיהתו: "הנה האש והנה העצים ואיה השה לעולה?" ואברהם משיב תשובה דו-משמעית שאפשר לומר שהיא רומזת באכזריות בלתי נסבלת על זהותו של הקורבן "אלוהים יראה לו השה לעולה בני", אך יצחק שכנראה לא נרמז, אינו מוסיף לשאול.

פעמים חוזר המשפט "וילכו שניהם יחדו". האב והבן הולכים יחדו, אך אינם שותפים לאותה ידיעה. אברהם יודע מה עומד להתרחש, יצחק אינו יודע דבר. האמון של יצחק באברהם מעצים את הטרגדיה.

כאשר הם מגיעים למקום העקידה, מתאר הכתוב רצף של פעולות, אברהם בונה את המזבח, עורך את העצים, עוקד את יצחק, מניח אותו על המזבח, ולוקח את המאכלת. אבל מה עושה יצחק? האם אינו צועק, בוכה, מתחנן, או מנסה להתנגד. על כך אין הכתוב מספר. אפשר לומר שהצעקה הגדולה ביותר בסיפור העקידה היא זו שלא נשמעת. קולו של יצחק לא נשמע, אך ברגע זה, שבו אברהם מניף את המאכלת לשחוט את בנו, נשמעת הקריאה השלישית "אברהם אברהם", ושוב משיב אברהם: "הנני".  אבל הפעם משמעותה של המילה שונה. בפעם הראשונה אברהם נענה לצו המוביל אל ההקרבה, ובפעם הזאת הוא נענה לצו שמונע אותה. והצו המונע הוא קולו של המלאך:

  "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", המלאך כופל את הציווי: "אל תשלח ידך אל הנער", וחוזר ומוסיף "ואל תעש לו מאומה". לשם מה הציווי הכפול, האם רק כדי להעצים את התקיפות וההחלטיות  בהוראה הניתנת לאברהם?

רש"י, בעקבות המדרש ) בראשית רבה נו, י) מפרש את הדברים אחרת, וזה לשונו:

"אמר לו אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו אל תעש לו מאומה אל תעש בו מום".

גישה זו, המשתמשת במשחק המילים מאומה – מום, יש בה כדי להפתיע. היינו מצפים לכאורה שאברהם שקודם הצטווה להקריב את בנו, יחידו, אשר אהב, ישמח ויגיל שוויתרו לו על הקרבת בנו לעולה, והוא יוכל לחבק את בנו שלם ובריא ללא כל פגע. אבל לפי המיוחס לו הוא מיצר על כך שבא לחינם, ומבקש שלפחות יורשה לו לפגוע בבנו פגיעה חלקית, סמלית. אך מעתה נשמטו המלים "אשר אהבת", ונותרו רק המלים "ולא חשכת את בנך את יחידך". ועוד: המלאך קורא לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער". אין יצחק נקרא בנו אלא הנער. אפשר לראות בכך ביטוי לניכור ההורי של אברהם. המלאך קורא לו לעצור, ובכך להחזיר לאבהות את כוחה ומשמעותה. אבל אף שהמאכלת הונחה הצידה,  אין הקשר שבין האב לבנו יכול לשוב בפשטות אל מה שהיה קודם. בדרך אל העקידה נאמר פעמים וילכו שניהם יחדו, אך בדרך חזרה שוב אין הם הולכים יחדו וכדי להעצים את הניגוד הכתוב אומר: "וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדו אל באר שבע". הפעם יחדו עם הנערים. הוא פונה לבאר-שבע, ואילו יצחק פונה לבאר לחי רואי, מקום מגוריה של הגר, אמו החורגת.

 יש בכך כדי להביא אותנו להסתכלות אחרת על פרשת העקידה. כפי שאמרנו, הקרבת ילדים למולך הייתה מנהג נפוץ באותם ימים, והמקרא מביא את הסיפור של בת יפתח שהוקרבה על ידי אביה, ושל מישע מלך מואב שהקריב את בנו. התלמוד (תענית ד, א) דורש את הפסוק מספר ירמיהו (ז, לא) שעוסק בתוכחה קשה של הנביא על הקרבת ילדים למולך:

"ובנו במות התפת אשר בגיא בן הנם לשרף את בניהם ואת בנותיהם באש, אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי"

ואת שלושת הלשונות הללו קושרים חז"ל לשלושה אירועים מקראיים שונים:

 "אשר לא צויתי" – זה בנו של מישע מלך מואב, "ולא דברתי" – זה יפתח הגלעדי, "ולא עלתה על לבי – זה יצחק.

העובדה שחז"ל משבצים את עקידת יצחק לצד הקרבת בנו של מישע והקרבת בת יפתח, מלמדת שהקרבת בני אדם אפילו לשם שמים היא מעשה שלא עלה על לבו של הקב"ה. ויש מדרשים המסבירים שהייתה כאן אי-הבנה מצדו של אברהם. "אמר לו הקב"ה: כשאמרתי לך 'קח נא את בנך', לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסיקתיה – אחתיה" (העלית אותו- הורד אותו). בהמשך לאותו קו מחשבה, ניתן לומר שדברי המלאך "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" לא נועדו אלא להרגיע ולנחם את אברהם שאולי היה באקסטזה דתית, כולו בשיא ההתרגשות מוכן ומזומן לשחוט את בנו, והוא נעצר בעיצומו של המהלך, בתביעה לסגת אחורה שמוצאת אותו נבוך ומבולבל. ואולי הוא מבין שנפל בפח של תעתוע, ואולי מה שנדמה היה לו כקולו של אלוהים לא היה קולו של אלוהים. ובעצם, הסיפור בא ללמדנו שפגיעה בחיי אדם אינה יכולה לשמש ביטוי מקובל למסירות דתית.

 במקום זאת, מזמנים לו אייל, כלומר מתבצעת המרה, קרבן בהמה במקום קרבן אדם, והוא לוקח את האיל ומעלה אותו לעולה "תחת בנו".

אפשר למצוא מקבילות לרעיון התחליף, לפיו ניתן להציל נפשו של הקורבן על ידי כך שפוגעים בו פגיעה סמלית, חלקית בלבד, במקום פגיעה מלאה, כפי שהציע אברהם להוציא דם מיצחק או להטיל בו מום. כך היה בפרשה המסתורית של חתן דמים, ה' ביקש להמית את ילדו של משה (או לפי פירוש אחר את משה עצמו), וציפורה הצילה אותו בכך שמלה את בנה. המילה באה במקום נטילת הנפש.  להבדיל, בפרשת העקידה ההצעה לפגוע ביצחק לא מתקבלת: יש להביא תחליף מלא, אחר, לקורבן,  ופרשת העקידה מייצגת את המעבר מקרבן אדם לקרבן בהמה. השלב הבא היה המעבר מקורבנות בהמה לתפילה, כאמור "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג). [1]

במקביל, החזון הוא שלעתיד לבוא, כאשר ייבנה בית המקדש, תבוא מנחה מן הצומח במקום קורבנות מן החי : "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" (מלאכי ג, ד). וכפי שדורש הרב קוק: "ההקרבה שתהיה אז של מנחה מהצומח תערב לד' כימי עולם וכשנים קדמוניות" ( בסידורו עולת ראיה, חלק א', עמוד רצב

סיפור העקידה מתחיל אפוא באדם המוכן להקריב את בנו לששמען אלוהיו, אך הוא מסתיים באדם המצווה שלא לפגוע בבנו. אפשר לראות בכך את גדולתה של מסירות-נפש, אבל אפשר אולי יותר מכך לראות את גדולתה של ההימנעות מן ההקרבה. כי לעיתים הביטוי העמוק ביותר של אמונה אינו הנכונות להקריב חיים, אלא ההכרה בקדושתם.

שלוש פעמים נשמעה הקריאה הנני בפרשת העקידה, והייתי ממשיל שלוש קריאות אלו כמתחברות לאישיותו של האח והרע, יחידינו, אשר אהבנו, אבי ז"ל, אשר נלקח מאתנו.

בפעם הראשונה, אומר אברהם הנני לקריאתו של הקב"ה אליו כביטוי תמים של אמונה צרופה, וכזה היה אבי שמחשבתו הביקורתית לא גרעה אפילו כמלוא הנימה מאמונתו, אך גם לא פגמה ולא פגעה בשמחת החיים שהייתה מלווה אותו תמיד. תלמיד חכם היה, אוהב תורה ולומד תורה

בפעם השנייה, נשמעת הקריאה מפיו של אברהם בתשובה לפנייתו של יצחק: "הנני בני", כביטוי נאמן של מחויבות משפחתית, ושל הקשבה לזולת, וכזה היה אבי שזיקתו העמוקה למשפחתו הייתה טבועה בו והדריכה את מעשיו ופעולותיו, קשוב לצרכים של אחרים והיה נכון כל העת למעשי חסד באהבה ובמסירות, וראה בעבודתו שליחות כדי לסייע לאנשים הנתונים במצוקה.

ובפעם השלישית, אומר שוב אברהם הנני  לקריאתו של המלאך העוצר בעדו  ואברהם היה מוכן לסגת בו ולהיפתח לקבל דעה חדשה והשקפה חדשה המבטלת את הציווי שקודם היה מקודש בעיניו, וכזה היה אבי אישיות תוססת ודינמית, מלא וגדוש בעושר תרבותי,  שתמיד היה פתוח לרעיונות חדשים, לא קפא על שמריו, והיה מוכן לבדוק את ערכם וטיבם. חוויה גדולה הייתה לשוחח עימו גם בדברי תורה וגם בענייני חולין.

יודע אני שמילותיי דלות וחיוורות מכדי להציג את אבי במלוא הדרו, ואין בהם כדי למלא את החלל ולהפיג את המועקה. יהי זכרו ברוך!

 

 

---

[1] אפשר להביא מקבילות לתחליפים אחרים דוגמת המעבר מקורבן אדם לקורבן בהמה. השעיר לעזאזל המוקרב ביום הכיפורים נושא חטאות בני ישראל ומושלך אל מותו, וכן מנהג הכפרות שבו אדם אומר: זה חליפתי, זה תמורתי וכו', וכן פדיון הבן שבו מומרת בכסף הבעלות של אלוהים על הבכורות, וכן פרשת עגלה ערופה עוד.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                  להניח את המאכלת: על האמונה וקדושת החיים

 

סיפור עקידת יצחק הוא מן הסיפורים הקשים והמטלטלים ביותר במקרא. במשך דורות הוא נתפס כביטוי עליון לאמונתו של אברהם, לנכונותו להישמע לצו האלוהי גם כאשר הוא נדרש להקריב את היקר לו מכל. ואכן, הסיפור נפתח במילים: "והאלוהים ניסה את אברהם". ומסתיים בהכרזה "עתה ידעתי כי ירא אלוהים עתה",

 אולם דווקא משום שהסיפור מוכר כל כך, כדאי לשוב ולקרוא אותו מתוך נכונות לשאול שאלות על דברים שנדמה שמשמעותם מובנית מאליה.

 מה, בעצם, הניסיון שבו עמד אברהם? האם הוא נבחן רק בנכונותו להקריב את יצחק, או שמא גם ביכולתו לעצור ברגע האחרון, לשמוע בקול המלאך ולהניח את המאכלת?

יש לזכור את העולם העתיק שבתוכו נוצר הסיפור. הקרבת ילדים הייתה מוכרת בחלק מפולחני המזרח הקדום. יתכן אפוא שהחידוש הגדול של סיפור העקידה אינו נעוץ דווקא בציווי להקריב, אלא אדרבא בציווי שלא להקריב, ומעבר חד-משמעי מתפיסה שבה מסירות דתית עלולה להתבטא בהקרבת חיי אדם, אל ההכרה בקדושתם של החיים ובאיסור לפגוע בהם.

מפתח אפשרי להבנת הסיפור נמצא במילה אחת החוזרת שלוש פעמים: "הנני".

בפעם הראשונה, אלוהים קורא לאברהם, והוא משיב "הנני". זו תשובתו של אדם המוכן להתייצב בפני אלוהיו ולהישמע לציוויו. לאחר מכן, בא הציווי הנורא: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק".

אברהם אינו מתווכח. הוא מזדרז לקיים את הציווי שנצטווה: משכים בבוקר, חובש את חמורו, לוקח את בנו ויוצא לדרך. שתיקתו מפתיעה במיוחד לנוכח סיפור סדום, שבו הוא מעז להתריס לפני הקב"ה: "חלילה לך לעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בראשית יח, כה).

ועוד, כאשר שרה מבקשת לגרש את ישמעאל, הכתוב אומר "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו" (בראשית כא, יא).

הפעם, אברהם אינו מתריס כלפי הקב"ה על הציווי להקריב את בנו שלא חטא ולא פשע, הוא אף לא מעלה את השאלה איך ציווי זה עולה בקנה אחד עם ההבטחה הקודמת של ה' שיצחק יהיה ממשיך הברית: "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואף לא נאמר שרע בעיניו הדבר. אברהם נלחם על חייהם של אנשי סדום, אבל לא נלחם על חיי בנו שלו. מדוע דווקא כאן נאלם קולו המוסרי של אברהם?

בדרך אל הר המוריה, נשמעת אמירת ה"הנני" השנייה. הפעם יצחק הוא הקורא "אבי", ואברהם משיב "הנני בני". אברהם אינו עומד רק בפני אלוהיו אלא גם בפני בנו, אותו הוא אוהב ועל חייו הוא מופקד. שתי אמירות ה"הנני" מעמידות זו מול זו שתי מחויבויות: המחויבות לאלוהים והמחויבות לבן.

אבל יצחק, ככל הנראה, אינו חושד בדבר. הוא סומך על אביו. רק דבר אחד מעורר את תמיהתו: "הנה האש והנה העצים ואיה השה לעולה?" ואברהם משיב תשובה דו-משמעית שאפשר לומר שהיא רומזת באכזריות בלתי נסבלת על זהותו של הקורבן "אלוהים יראה לו השה לעולה בני", אך יצחק שכנראה לא נרמז, אינו מוסיף לשאול.

פעמים חוזר המשפט "וילכו שניהם יחדו". האב והבן הולכים יחדו, אך אינם שותפים לאותה ידיעה. אברהם יודע מה עומד להתרחש, יצחק אינו יודע דבר. האמון של יצחק באברהם מעצים את הטרגדיה.

כאשר הם מגיעים למקום העקידה, מתאר הכתוב רצף של פעולות, אברהם בונה את המזבח, עורך את העצים, עוקד את יצחק, מניח אותו על המזבח, ולוקח את המאכלת. אבל מה עושה יצחק? האם אינו צועק, בוכה, מתחנן, או מנסה להתנגד. על כך אין הכתוב מספר. אפשר לומר שהצעקה הגדולה ביותר בסיפור העקידה היא זו שלא נשמעת. קולו של יצחק לא נשמע, אך ברגע זה, שבו אברהם מניף את המאכלת לשחוט את בנו, נשמעת הקריאה השלישית "אברהם אברהם", ושוב משיב אברהם: "הנני".  אבל הפעם משמעותה של המילה שונה. בפעם הראשונה אברהם נענה לצו המוביל אל ההקרבה, ובפעם הזאת הוא נענה לצו שמונע אותה. והצו המונע הוא קולו של המלאך:

  "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", המלאך כופל את הציווי: "אל תשלח ידך אל הנער", וחוזר ומוסיף "ואל תעש לו מאומה". לשם מה הציווי הכפול, האם רק כדי להעצים את התקיפות וההחלטיות  בהוראה הניתנת לאברהם?

רש"י, בעקבות המדרש ) בראשית רבה נו, י) מפרש את הדברים אחרת, וזה לשונו:

"אמר לו אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו אל תעש לו מאומה אל תעש בו מום".

גישה זו, המשתמשת במשחק המילים מאומה – מום, יש בה כדי להפתיע. היינו מצפים לכאורה שאברהם שקודם הצטווה להקריב את בנו, יחידו, אשר אהב, ישמח ויגיל שוויתרו לו על הקרבת בנו לעולה, והוא יוכל לחבק את בנו שלם ובריא ללא כל פגע. אבל לפי המיוחס לו הוא מיצר על כך שבא לחינם, ומבקש שלפחות יורשה לו לפגוע בבנו פגיעה חלקית, סמלית. אך מעתה נשמטו המלים "אשר אהבת", ונותרו רק המלים "ולא חשכת את בנך את יחידך". ועוד: המלאך קורא לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער". אין יצחק נקרא בנו אלא הנער. אפשר לראות בכך ביטוי לניכור ההורי של אברהם. המלאך קורא לו לעצור, ובכך להחזיר לאבהות את כוחה ומשמעותה. אבל אף שהמאכלת הונחה הצידה,  אין הקשר שבין האב לבנו יכול לשוב בפשטות אל מה שהיה קודם. בדרך אל העקידה נאמר פעמים וילכו שניהם יחדו, אך בדרך חזרה שוב אין הם הולכים יחדו וכדי להעצים את הניגוד הכתוב אומר: "וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדו אל באר שבע". הפעם יחדו עם הנערים. הוא פונה לבאר-שבע, ואילו יצחק פונה לבאר לחי רואי, מקום מגוריה של הגר, אמו החורגת.

 יש בכך כדי להביא אותנו להסתכלות אחרת על פרשת העקידה. כפי שאמרנו, הקרבת ילדים למולך הייתה מנהג נפוץ באותם ימים, והמקרא מביא את הסיפור של בת יפתח שהוקרבה על ידי אביה, ושל מישע מלך מואב שהקריב את בנו. התלמוד (תענית ד, א) דורש את הפסוק מספר ירמיהו (ז, לא) שעוסק בתוכחה קשה של הנביא על הקרבת ילדים למולך:

"ובנו במות התפת אשר בגיא בן הנם לשרף את בניהם ואת בנותיהם באש, אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי"

ואת שלושת הלשונות הללו קושרים חז"ל לשלושה אירועים מקראיים שונים:

 "אשר לא צויתי" – זה בנו של מישע מלך מואב, "ולא דברתי" – זה יפתח הגלעדי, "ולא עלתה על לבי – זה יצחק.

העובדה שחז"ל משבצים את עקידת יצחק לצד הקרבת בנו של מישע והקרבת בת יפתח, מלמדת שהקרבת בני אדם אפילו לשם שמים היא מעשה שלא עלה על לבו של הקב"ה. ויש מדרשים המסבירים שהייתה כאן אי-הבנה מצדו של אברהם. "אמר לו הקב"ה: כשאמרתי לך 'קח נא את בנך', לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסיקתיה – אחתיה" (העלית אותו- הורד אותו). בהמשך לאותו קו מחשבה, ניתן לומר שדברי המלאך "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" לא נועדו אלא להרגיע ולנחם את אברהם שאולי היה באקסטזה דתית, כולו בשיא ההתרגשות מוכן ומזומן לשחוט את בנו, והוא נעצר בעיצומו של המהלך, בתביעה לסגת אחורה שמוצאת אותו נבוך ומבולבל. ואולי הוא מבין שנפל בפח של תעתוע, ואולי מה שנדמה היה לו כקולו של אלוהים לא היה קולו של אלוהים. ובעצם, הסיפור בא ללמדנו שפגיעה בחיי אדם אינה יכולה לשמש ביטוי מקובל למסירות דתית.

 במקום זאת, מזמנים לו אייל, כלומר מתבצעת המרה, קרבן בהמה במקום קרבן אדם, והוא לוקח את האיל ומעלה אותו לעולה "תחת בנו".

אפשר למצוא מקבילות לרעיון התחליף, לפיו ניתן להציל נפשו של הקורבן על ידי כך שפוגעים בו פגיעה סמלית, חלקית בלבד, במקום פגיעה מלאה, כפי שהציע אברהם להוציא דם מיצחק או להטיל בו מום. כך היה בפרשה המסתורית של חתן דמים, ה' ביקש להמית את ילדו של משה (או לפי פירוש אחר את משה עצמו), וציפורה הצילה אותו בכך שמלה את בנה. המילה באה במקום נטילת הנפש.  להבדיל, בפרשת העקידה ההצעה לפגוע ביצחק לא מתקבלת: יש להביא תחליף מלא, אחר, לקורבן,  ופרשת העקידה מייצגת את המעבר מקרבן אדם לקרבן בהמה. השלב הבא היה המעבר מקורבנות בהמה לתפילה, כאמור "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג). [1]

במקביל, החזון הוא שלעתיד לבוא, כאשר ייבנה בית המקדש, תבוא מנחה מן הצומח במקום קורבנות מן החי : "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" (מלאכי ג, ד). וכפי שדורש הרב קוק: "ההקרבה שתהיה אז של מנחה מהצומח תערב לד' כימי עולם וכשנים קדמוניות" ( בסידורו עולת ראיה, חלק א', עמוד רצב

סיפור העקידה מתחיל אפוא באדם המוכן להקריב את בנו לששמען אלוהיו, אך הוא מסתיים באדם המצווה שלא לפגוע בבנו. אפשר לראות בכך את גדולתה של מסירות-נפש, אבל אפשר אולי יותר מכך לראות את גדולתה של ההימנעות מן ההקרבה. כי לעיתים הביטוי העמוק ביותר של אמונה אינו הנכונות להקריב חיים, אלא ההכרה בקדושתם.

שלוש פעמים נשמעה הקריאה הנני בפרשת העקידה, והייתי ממשיל שלוש קריאות אלו כמתחברות לאישיותו של האח והרע, יחידינו, אשר אהבנו, אבי ז"ל, אשר נלקח מאתנו.

בפעם הראשונה, אומר אברהם הנני לקריאתו של הקב"ה אליו כביטוי תמים של אמונה צרופה, וכזה היה אבי שמחשבתו הביקורתית לא גרעה אפילו כמלוא הנימה מאמונתו, אך גם לא פגמה ולא פגעה בשמחת החיים שהייתה מלווה אותו תמיד. תלמיד חכם היה, אוהב תורה ולומד תורה

בפעם השנייה, נשמעת הקריאה מפיו של אברהם בתשובה לפנייתו של יצחק: "הנני בני", כביטוי נאמן של מחויבות משפחתית, ושל הקשבה לזולת, וכזה היה אבי שזיקתו העמוקה למשפחתו הייתה טבועה בו והדריכה את מעשיו ופעולותיו, קשוב לצרכים של אחרים והיה נכון כל העת למעשי חסד באהבה ובמסירות, וראה בעבודתו שליחות כדי לסייע לאנשים הנתונים במצוקה.

ובפעם השלישית, אומר שוב אברהם הנני  לקריאתו של המלאך העוצר בעדו  ואברהם היה מוכן לסגת בו ולהיפתח לקבל דעה חדשה והשקפה חדשה המבטלת את הציווי שקודם היה מקודש בעיניו, וכזה היה אבי אישיות תוססת ודינמית, מלא וגדוש בעושר תרבותי,  שתמיד היה פתוח לרעיונות חדשים, לא קפא על שמריו, והיה מוכן לבדוק את ערכם וטיבם. חוויה גדולה הייתה לשוחח עימו גם בדברי תורה וגם בענייני חולין.

יודע אני שמילותיי דלות וחיוורות מכדי להציג את אבי במלוא הדרו, ואין בהם כדי למלא את החלל ולהפיג את המועקה. יהי זכרו ברוך!

 

 

---

[1] אפשר להביא מקבילות לתחליפים אחרים דוגמת המעבר מקורבן אדם לקורבן בהמה. השעיר לעזאזל המוקרב ביום הכיפורים נושא חטאות בני ישראל ומושלך אל מותו, וכן מנהג הכפרות שבו אדם אומר: זה חליפתי, זה תמורתי וכו', וכן פדיון הבן שבו מומרת בכסף הבעלות של אלוהים על הבכורות, וכן פרשת עגלה ערופה עוד.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                  להניח את המאכלת: על האמונה וקדושת החיים

 

סיפור עקידת יצחק הוא מן הסיפורים הקשים והמטלטלים ביותר במקרא. במשך דורות הוא נתפס כביטוי עליון לאמונתו של אברהם, לנכונותו להישמע לצו האלוהי גם כאשר הוא נדרש להקריב את היקר לו מכל. ואכן, הסיפור נפתח במילים: "והאלוהים ניסה את אברהם". ומסתיים בהכרזה "עתה ידעתי כי ירא אלוהים עתה",

 אולם דווקא משום שהסיפור מוכר כל כך, כדאי לשוב ולקרוא אותו מתוך נכונות לשאול שאלות על דברים שנדמה שמשמעותם מובנית מאליה.

 מה, בעצם, הניסיון שבו עמד אברהם? האם הוא נבחן רק בנכונותו להקריב את יצחק, או שמא גם ביכולתו לעצור ברגע האחרון, לשמוע בקול המלאך ולהניח את המאכלת?

יש לזכור את העולם העתיק שבתוכו נוצר הסיפור. הקרבת ילדים הייתה מוכרת בחלק מפולחני המזרח הקדום. יתכן אפוא שהחידוש הגדול של סיפור העקידה אינו נעוץ דווקא בציווי להקריב, אלא אדרבא בציווי שלא להקריב, ומעבר חד-משמעי מתפיסה שבה מסירות דתית עלולה להתבטא בהקרבת חיי אדם, אל ההכרה בקדושתם של החיים ובאיסור לפגוע בהם.

מפתח אפשרי להבנת הסיפור נמצא במילה אחת החוזרת שלוש פעמים: "הנני".

בפעם הראשונה, אלוהים קורא לאברהם, והוא משיב "הנני". זו תשובתו של אדם המוכן להתייצב בפני אלוהיו ולהישמע לציוויו. לאחר מכן, בא הציווי הנורא: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק".

אברהם אינו מתווכח. הוא מזדרז לקיים את הציווי שנצטווה: משכים בבוקר, חובש את חמורו, לוקח את בנו ויוצא לדרך. שתיקתו מפתיעה במיוחד לנוכח סיפור סדום, שבו הוא מעז להתריס לפני הקב"ה: "חלילה לך לעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בראשית יח, כה).

ועוד, כאשר שרה מבקשת לגרש את ישמעאל, הכתוב אומר "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו" (בראשית כא, יא).

הפעם, אברהם אינו מתריס כלפי הקב"ה על הציווי להקריב את בנו שלא חטא ולא פשע, הוא אף לא מעלה את השאלה איך ציווי זה עולה בקנה אחד עם ההבטחה הקודמת של ה' שיצחק יהיה ממשיך הברית: "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואף לא נאמר שרע בעיניו הדבר. אברהם נלחם על חייהם של אנשי סדום, אבל לא נלחם על חיי בנו שלו. מדוע דווקא כאן נאלם קולו המוסרי של אברהם?

בדרך אל הר המוריה, נשמעת אמירת ה"הנני" השנייה. הפעם יצחק הוא הקורא "אבי", ואברהם משיב "הנני בני". אברהם אינו עומד רק בפני אלוהיו אלא גם בפני בנו, אותו הוא אוהב ועל חייו הוא מופקד. שתי אמירות ה"הנני" מעמידות זו מול זו שתי מחויבויות: המחויבות לאלוהים והמחויבות לבן.

אבל יצחק, ככל הנראה, אינו חושד בדבר. הוא סומך על אביו. רק דבר אחד מעורר את תמיהתו: "הנה האש והנה העצים ואיה השה לעולה?" ואברהם משיב תשובה דו-משמעית שאפשר לומר שהיא רומזת באכזריות בלתי נסבלת על זהותו של הקורבן "אלוהים יראה לו השה לעולה בני", אך יצחק שכנראה לא נרמז, אינו מוסיף לשאול.

פעמים חוזר המשפט "וילכו שניהם יחדו". האב והבן הולכים יחדו, אך אינם שותפים לאותה ידיעה. אברהם יודע מה עומד להתרחש, יצחק אינו יודע דבר. האמון של יצחק באברהם מעצים את הטרגדיה.

כאשר הם מגיעים למקום העקידה, מתאר הכתוב רצף של פעולות, אברהם בונה את המזבח, עורך את העצים, עוקד את יצחק, מניח אותו על המזבח, ולוקח את המאכלת. אבל מה עושה יצחק? האם אינו צועק, בוכה, מתחנן, או מנסה להתנגד. על כך אין הכתוב מספר. אפשר לומר שהצעקה הגדולה ביותר בסיפור העקידה היא זו שלא נשמעת. קולו של יצחק לא נשמע, אך ברגע זה, שבו אברהם מניף את המאכלת לשחוט את בנו, נשמעת הקריאה השלישית "אברהם אברהם", ושוב משיב אברהם: "הנני".  אבל הפעם משמעותה של המילה שונה. בפעם הראשונה אברהם נענה לצו המוביל אל ההקרבה, ובפעם הזאת הוא נענה לצו שמונע אותה. והצו המונע הוא קולו של המלאך:

  "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", המלאך כופל את הציווי: "אל תשלח ידך אל הנער", וחוזר ומוסיף "ואל תעש לו מאומה". לשם מה הציווי הכפול, האם רק כדי להעצים את התקיפות וההחלטיות  בהוראה הניתנת לאברהם?

רש"י, בעקבות המדרש ) בראשית רבה נו, י) מפרש את הדברים אחרת, וזה לשונו:

"אמר לו אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו אל תעש לו מאומה אל תעש בו מום".

גישה זו, המשתמשת במשחק המילים מאומה – מום, יש בה כדי להפתיע. היינו מצפים לכאורה שאברהם שקודם הצטווה להקריב את בנו, יחידו, אשר אהב, ישמח ויגיל שוויתרו לו על הקרבת בנו לעולה, והוא יוכל לחבק את בנו שלם ובריא ללא כל פגע. אבל לפי המיוחס לו הוא מיצר על כך שבא לחינם, ומבקש שלפחות יורשה לו לפגוע בבנו פגיעה חלקית, סמלית. אך מעתה נשמטו המלים "אשר אהבת", ונותרו רק המלים "ולא חשכת את בנך את יחידך". ועוד: המלאך קורא לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער". אין יצחק נקרא בנו אלא הנער. אפשר לראות בכך ביטוי לניכור ההורי של אברהם. המלאך קורא לו לעצור, ובכך להחזיר לאבהות את כוחה ומשמעותה. אבל אף שהמאכלת הונחה הצידה,  אין הקשר שבין האב לבנו יכול לשוב בפשטות אל מה שהיה קודם. בדרך אל העקידה נאמר פעמים וילכו שניהם יחדו, אך בדרך חזרה שוב אין הם הולכים יחדו וכדי להעצים את הניגוד הכתוב אומר: "וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדו אל באר שבע". הפעם יחדו עם הנערים. הוא פונה לבאר-שבע, ואילו יצחק פונה לבאר לחי רואי, מקום מגוריה של הגר, אמו החורגת.

 יש בכך כדי להביא אותנו להסתכלות אחרת על פרשת העקידה. כפי שאמרנו, הקרבת ילדים למולך הייתה מנהג נפוץ באותם ימים, והמקרא מביא את הסיפור של בת יפתח שהוקרבה על ידי אביה, ושל מישע מלך מואב שהקריב את בנו. התלמוד (תענית ד, א) דורש את הפסוק מספר ירמיהו (ז, לא) שעוסק בתוכחה קשה של הנביא על הקרבת ילדים למולך:

"ובנו במות התפת אשר בגיא בן הנם לשרף את בניהם ואת בנותיהם באש, אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי"

ואת שלושת הלשונות הללו קושרים חז"ל לשלושה אירועים מקראיים שונים:

 "אשר לא צויתי" – זה בנו של מישע מלך מואב, "ולא דברתי" – זה יפתח הגלעדי, "ולא עלתה על לבי – זה יצחק.

העובדה שחז"ל משבצים את עקידת יצחק לצד הקרבת בנו של מישע והקרבת בת יפתח, מלמדת שהקרבת בני אדם אפילו לשם שמים היא מעשה שלא עלה על לבו של הקב"ה. ויש מדרשים המסבירים שהייתה כאן אי-הבנה מצדו של אברהם. "אמר לו הקב"ה: כשאמרתי לך 'קח נא את בנך', לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסיקתיה – אחתיה" (העלית אותו- הורד אותו). בהמשך לאותו קו מחשבה, ניתן לומר שדברי המלאך "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" לא נועדו אלא להרגיע ולנחם את אברהם שאולי היה באקסטזה דתית, כולו בשיא ההתרגשות מוכן ומזומן לשחוט את בנו, והוא נעצר בעיצומו של המהלך, בתביעה לסגת אחורה שמוצאת אותו נבוך ומבולבל. ואולי הוא מבין שנפל בפח של תעתוע, ואולי מה שנדמה היה לו כקולו של אלוהים לא היה קולו של אלוהים. ובעצם, הסיפור בא ללמדנו שפגיעה בחיי אדם אינה יכולה לשמש ביטוי מקובל למסירות דתית.

 במקום זאת, מזמנים לו אייל, כלומר מתבצעת המרה, קרבן בהמה במקום קרבן אדם, והוא לוקח את האיל ומעלה אותו לעולה "תחת בנו".

אפשר למצוא מקבילות לרעיון התחליף, לפיו ניתן להציל נפשו של הקורבן על ידי כך שפוגעים בו פגיעה סמלית, חלקית בלבד, במקום פגיעה מלאה, כפי שהציע אברהם להוציא דם מיצחק או להטיל בו מום. כך היה בפרשה המסתורית של חתן דמים, ה' ביקש להמית את ילדו של משה (או לפי פירוש אחר את משה עצמו), וציפורה הצילה אותו בכך שמלה את בנה. המילה באה במקום נטילת הנפש.  להבדיל, בפרשת העקידה ההצעה לפגוע ביצחק לא מתקבלת: יש להביא תחליף מלא, אחר, לקורבן,  ופרשת העקידה מייצגת את המעבר מקרבן אדם לקרבן בהמה. השלב הבא היה המעבר מקורבנות בהמה לתפילה, כאמור "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג). [1]

במקביל, החזון הוא שלעתיד לבוא, כאשר ייבנה בית המקדש, תבוא מנחה מן הצומח במקום קורבנות מן החי : "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" (מלאכי ג, ד). וכפי שדורש הרב קוק: "ההקרבה שתהיה אז של מנחה מהצומח תערב לד' כימי עולם וכשנים קדמוניות" ( בסידורו עולת ראיה, חלק א', עמוד רצב

סיפור העקידה מתחיל אפוא באדם המוכן להקריב את בנו לששמען אלוהיו, אך הוא מסתיים באדם המצווה שלא לפגוע בבנו. אפשר לראות בכך את גדולתה של מסירות-נפש, אבל אפשר אולי יותר מכך לראות את גדולתה של ההימנעות מן ההקרבה. כי לעיתים הביטוי העמוק ביותר של אמונה אינו הנכונות להקריב חיים, אלא ההכרה בקדושתם.

שלוש פעמים נשמעה הקריאה הנני בפרשת העקידה, והייתי ממשיל שלוש קריאות אלו כמתחברות לאישיותו של האח והרע, יחידינו, אשר אהבנו, אבי ז"ל, אשר נלקח מאתנו.

בפעם הראשונה, אומר אברהם הנני לקריאתו של הקב"ה אליו כביטוי תמים של אמונה צרופה, וכזה היה אבי שמחשבתו הביקורתית לא גרעה אפילו כמלוא הנימה מאמונתו, אך גם לא פגמה ולא פגעה בשמחת החיים שהייתה מלווה אותו תמיד. תלמיד חכם היה, אוהב תורה ולומד תורה

בפעם השנייה, נשמעת הקריאה מפיו של אברהם בתשובה לפנייתו של יצחק: "הנני בני", כביטוי נאמן של מחויבות משפחתית, ושל הקשבה לזולת, וכזה היה אבי שזיקתו העמוקה למשפחתו הייתה טבועה בו והדריכה את מעשיו ופעולותיו, קשוב לצרכים של אחרים והיה נכון כל העת למעשי חסד באהבה ובמסירות, וראה בעבודתו שליחות כדי לסייע לאנשים הנתונים במצוקה.

ובפעם השלישית, אומר שוב אברהם הנני  לקריאתו של המלאך העוצר בעדו  ואברהם היה מוכן לסגת בו ולהיפתח לקבל דעה חדשה והשקפה חדשה המבטלת את הציווי שקודם היה מקודש בעיניו, וכזה היה אבי אישיות תוססת ודינמית, מלא וגדוש בעושר תרבותי,  שתמיד היה פתוח לרעיונות חדשים, לא קפא על שמריו, והיה מוכן לבדוק את ערכם וטיבם. חוויה גדולה הייתה לשוחח עימו גם בדברי תורה וגם בענייני חולין.

יודע אני שמילותיי דלות וחיוורות מכדי להציג את אבי במלוא הדרו, ואין בהם כדי למלא את החלל ולהפיג את המועקה. יהי זכרו ברוך!

 

 

---

[1] אפשר להביא מקבילות לתחליפים אחרים דוגמת המעבר מקורבן אדם לקורבן בהמה. השעיר לעזאזל המוקרב ביום הכיפורים נושא חטאות בני ישראל ומושלך אל מותו, וכן מנהג הכפרות שבו אדם אומר: זה חליפתי, זה תמורתי וכו', וכן פדיון הבן שבו מומרת בכסף הבעלות של אלוהים על הבכורות, וכן פרשת עגלה ערופה עוד.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                  להניח את המאכלת: על האמונה וקדושת החיים

 

סיפור עקידת יצחק הוא מן הסיפורים הקשים והמטלטלים ביותר במקרא. במשך דורות הוא נתפס כביטוי עליון לאמונתו של אברהם, לנכונותו להישמע לצו האלוהי גם כאשר הוא נדרש להקריב את היקר לו מכל. ואכן, הסיפור נפתח במילים: "והאלוהים ניסה את אברהם". ומסתיים בהכרזה "עתה ידעתי כי ירא אלוהים עתה",

 אולם דווקא משום שהסיפור מוכר כל כך, כדאי לשוב ולקרוא אותו מתוך נכונות לשאול שאלות על דברים שנדמה שמשמעותם מובנית מאליה.

 מה, בעצם, הניסיון שבו עמד אברהם? האם הוא נבחן רק בנכונותו להקריב את יצחק, או שמא גם ביכולתו לעצור ברגע האחרון, לשמוע בקול המלאך ולהניח את המאכלת?

יש לזכור את העולם העתיק שבתוכו נוצר הסיפור. הקרבת ילדים הייתה מוכרת בחלק מפולחני המזרח הקדום. יתכן אפוא שהחידוש הגדול של סיפור העקידה אינו נעוץ דווקא בציווי להקריב, אלא אדרבא בציווי שלא להקריב, ומעבר חד-משמעי מתפיסה שבה מסירות דתית עלולה להתבטא בהקרבת חיי אדם, אל ההכרה בקדושתם של החיים ובאיסור לפגוע בהם.

מפתח אפשרי להבנת הסיפור נמצא במילה אחת החוזרת שלוש פעמים: "הנני".

בפעם הראשונה, אלוהים קורא לאברהם, והוא משיב "הנני". זו תשובתו של אדם המוכן להתייצב בפני אלוהיו ולהישמע לציוויו. לאחר מכן, בא הציווי הנורא: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק".

אברהם אינו מתווכח. הוא מזדרז לקיים את הציווי שנצטווה: משכים בבוקר, חובש את חמורו, לוקח את בנו ויוצא לדרך. שתיקתו מפתיעה במיוחד לנוכח סיפור סדום, שבו הוא מעז להתריס לפני הקב"ה: "חלילה לך לעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בראשית יח, כה).

ועוד, כאשר שרה מבקשת לגרש את ישמעאל, הכתוב אומר "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו" (בראשית כא, יא).

הפעם, אברהם אינו מתריס כלפי הקב"ה על הציווי להקריב את בנו שלא חטא ולא פשע, הוא אף לא מעלה את השאלה איך ציווי זה עולה בקנה אחד עם ההבטחה הקודמת של ה' שיצחק יהיה ממשיך הברית: "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואף לא נאמר שרע בעיניו הדבר. אברהם נלחם על חייהם של אנשי סדום, אבל לא נלחם על חיי בנו שלו. מדוע דווקא כאן נאלם קולו המוסרי של אברהם?

בדרך אל הר המוריה, נשמעת אמירת ה"הנני" השנייה. הפעם יצחק הוא הקורא "אבי", ואברהם משיב "הנני בני". אברהם אינו עומד רק בפני אלוהיו אלא גם בפני בנו, אותו הוא אוהב ועל חייו הוא מופקד. שתי אמירות ה"הנני" מעמידות זו מול זו שתי מחויבויות: המחויבות לאלוהים והמחויבות לבן.

אבל יצחק, ככל הנראה, אינו חושד בדבר. הוא סומך על אביו. רק דבר אחד מעורר את תמיהתו: "הנה האש והנה העצים ואיה השה לעולה?" ואברהם משיב תשובה דו-משמעית שאפשר לומר שהיא רומזת באכזריות בלתי נסבלת על זהותו של הקורבן "אלוהים יראה לו השה לעולה בני", אך יצחק שכנראה לא נרמז, אינו מוסיף לשאול.

פעמים חוזר המשפט "וילכו שניהם יחדו". האב והבן הולכים יחדו, אך אינם שותפים לאותה ידיעה. אברהם יודע מה עומד להתרחש, יצחק אינו יודע דבר. האמון של יצחק באברהם מעצים את הטרגדיה.

כאשר הם מגיעים למקום העקידה, מתאר הכתוב רצף של פעולות, אברהם בונה את המזבח, עורך את העצים, עוקד את יצחק, מניח אותו על המזבח, ולוקח את המאכלת. אבל מה עושה יצחק? האם אינו צועק, בוכה, מתחנן, או מנסה להתנגד. על כך אין הכתוב מספר. אפשר לומר שהצעקה הגדולה ביותר בסיפור העקידה היא זו שלא נשמעת. קולו של יצחק לא נשמע, אך ברגע זה, שבו אברהם מניף את המאכלת לשחוט את בנו, נשמעת הקריאה השלישית "אברהם אברהם", ושוב משיב אברהם: "הנני".  אבל הפעם משמעותה של המילה שונה. בפעם הראשונה אברהם נענה לצו המוביל אל ההקרבה, ובפעם הזאת הוא נענה לצו שמונע אותה. והצו המונע הוא קולו של המלאך:

  "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", המלאך כופל את הציווי: "אל תשלח ידך אל הנער", וחוזר ומוסיף "ואל תעש לו מאומה". לשם מה הציווי הכפול, האם רק כדי להעצים את התקיפות וההחלטיות  בהוראה הניתנת לאברהם?

רש"י, בעקבות המדרש ) בראשית רבה נו, י) מפרש את הדברים אחרת, וזה לשונו:

"אמר לו אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו אל תעש לו מאומה אל תעש בו מום".

גישה זו, המשתמשת במשחק המילים מאומה – מום, יש בה כדי להפתיע. היינו מצפים לכאורה שאברהם שקודם הצטווה להקריב את בנו, יחידו, אשר אהב, ישמח ויגיל שוויתרו לו על הקרבת בנו לעולה, והוא יוכל לחבק את בנו שלם ובריא ללא כל פגע. אבל לפי המיוחס לו הוא מיצר על כך שבא לחינם, ומבקש שלפחות יורשה לו לפגוע בבנו פגיעה חלקית, סמלית. אך מעתה נשמטו המלים "אשר אהבת", ונותרו רק המלים "ולא חשכת את בנך את יחידך". ועוד: המלאך קורא לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער". אין יצחק נקרא בנו אלא הנער. אפשר לראות בכך ביטוי לניכור ההורי של אברהם. המלאך קורא לו לעצור, ובכך להחזיר לאבהות את כוחה ומשמעותה. אבל אף שהמאכלת הונחה הצידה,  אין הקשר שבין האב לבנו יכול לשוב בפשטות אל מה שהיה קודם. בדרך אל העקידה נאמר פעמים וילכו שניהם יחדו, אך בדרך חזרה שוב אין הם הולכים יחדו וכדי להעצים את הניגוד הכתוב אומר: "וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדו אל באר שבע". הפעם יחדו עם הנערים. הוא פונה לבאר-שבע, ואילו יצחק פונה לבאר לחי רואי, מקום מגוריה של הגר, אמו החורגת.

 יש בכך כדי להביא אותנו להסתכלות אחרת על פרשת העקידה. כפי שאמרנו, הקרבת ילדים למולך הייתה מנהג נפוץ באותם ימים, והמקרא מביא את הסיפור של בת יפתח שהוקרבה על ידי אביה, ושל מישע מלך מואב שהקריב את בנו. התלמוד (תענית ד, א) דורש את הפסוק מספר ירמיהו (ז, לא) שעוסק בתוכחה קשה של הנביא על הקרבת ילדים למולך:

"ובנו במות התפת אשר בגיא בן הנם לשרף את בניהם ואת בנותיהם באש, אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי"

ואת שלושת הלשונות הללו קושרים חז"ל לשלושה אירועים מקראיים שונים:

 "אשר לא צויתי" – זה בנו של מישע מלך מואב, "ולא דברתי" – זה יפתח הגלעדי, "ולא עלתה על לבי – זה יצחק.

העובדה שחז"ל משבצים את עקידת יצחק לצד הקרבת בנו של מישע והקרבת בת יפתח, מלמדת שהקרבת בני אדם אפילו לשם שמים היא מעשה שלא עלה על לבו של הקב"ה. ויש מדרשים המסבירים שהייתה כאן אי-הבנה מצדו של אברהם. "אמר לו הקב"ה: כשאמרתי לך 'קח נא את בנך', לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסיקתיה – אחתיה" (העלית אותו- הורד אותו). בהמשך לאותו קו מחשבה, ניתן לומר שדברי המלאך "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" לא נועדו אלא להרגיע ולנחם את אברהם שאולי היה באקסטזה דתית, כולו בשיא ההתרגשות מוכן ומזומן לשחוט את בנו, והוא נעצר בעיצומו של המהלך, בתביעה לסגת אחורה שמוצאת אותו נבוך ומבולבל. ואולי הוא מבין שנפל בפח של תעתוע, ואולי מה שנדמה היה לו כקולו של אלוהים לא היה קולו של אלוהים. ובעצם, הסיפור בא ללמדנו שפגיעה בחיי אדם אינה יכולה לשמש ביטוי מקובל למסירות דתית.

 במקום זאת, מזמנים לו אייל, כלומר מתבצעת המרה, קרבן בהמה במקום קרבן אדם, והוא לוקח את האיל ומעלה אותו לעולה "תחת בנו".

אפשר למצוא מקבילות לרעיון התחליף, לפיו ניתן להציל נפשו של הקורבן על ידי כך שפוגעים בו פגיעה סמלית, חלקית בלבד, במקום פגיעה מלאה, כפי שהציע אברהם להוציא דם מיצחק או להטיל בו מום. כך היה בפרשה המסתורית של חתן דמים, ה' ביקש להמית את ילדו של משה (או לפי פירוש אחר את משה עצמו), וציפורה הצילה אותו בכך שמלה את בנה. המילה באה במקום נטילת הנפש.  להבדיל, בפרשת העקידה ההצעה לפגוע ביצחק לא מתקבלת: יש להביא תחליף מלא, אחר, לקורבן,  ופרשת העקידה מייצגת את המעבר מקרבן אדם לקרבן בהמה. השלב הבא היה המעבר מקורבנות בהמה לתפילה, כאמור "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג). [1]

במקביל, החזון הוא שלעתיד לבוא, כאשר ייבנה בית המקדש, תבוא מנחה מן הצומח במקום קורבנות מן החי : "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" (מלאכי ג, ד). וכפי שדורש הרב קוק: "ההקרבה שתהיה אז של מנחה מהצומח תערב לד' כימי עולם וכשנים קדמוניות" ( בסידורו עולת ראיה, חלק א', עמוד רצב

סיפור העקידה מתחיל אפוא באדם המוכן להקריב את בנו לששמען אלוהיו, אך הוא מסתיים באדם המצווה שלא לפגוע בבנו. אפשר לראות בכך את גדולתה של מסירות-נפש, אבל אפשר אולי יותר מכך לראות את גדולתה של ההימנעות מן ההקרבה. כי לעיתים הביטוי העמוק ביותר של אמונה אינו הנכונות להקריב חיים, אלא ההכרה בקדושתם.

שלוש פעמים נשמעה הקריאה הנני בפרשת העקידה, והייתי ממשיל שלוש קריאות אלו כמתחברות לאישיותו של האח והרע, יחידינו, אשר אהבנו, אבי ז"ל, אשר נלקח מאתנו.

בפעם הראשונה, אומר אברהם הנני לקריאתו של הקב"ה אליו כביטוי תמים של אמונה צרופה, וכזה היה אבי שמחשבתו הביקורתית לא גרעה אפילו כמלוא הנימה מאמונתו, אך גם לא פגמה ולא פגעה בשמחת החיים שהייתה מלווה אותו תמיד. תלמיד חכם היה, אוהב תורה ולומד תורה

בפעם השנייה, נשמעת הקריאה מפיו של אברהם בתשובה לפנייתו של יצחק: "הנני בני", כביטוי נאמן של מחויבות משפחתית, ושל הקשבה לזולת, וכזה היה אבי שזיקתו העמוקה למשפחתו הייתה טבועה בו והדריכה את מעשיו ופעולותיו, קשוב לצרכים של אחרים והיה נכון כל העת למעשי חסד באהבה ובמסירות, וראה בעבודתו שליחות כדי לסייע לאנשים הנתונים במצוקה.

ובפעם השלישית, אומר שוב אברהם הנני  לקריאתו של המלאך העוצר בעדו  ואברהם היה מוכן לסגת בו ולהיפתח לקבל דעה חדשה והשקפה חדשה המבטלת את הציווי שקודם היה מקודש בעיניו, וכזה היה אבי אישיות תוססת ודינמית, מלא וגדוש בעושר תרבותי,  שתמיד היה פתוח לרעיונות חדשים, לא קפא על שמריו, והיה מוכן לבדוק את ערכם וטיבם. חוויה גדולה הייתה לשוחח עימו גם בדברי תורה וגם בענייני חולין.

יודע אני שמילותיי דלות וחיוורות מכדי להציג את אבי במלוא הדרו, ואין בהם כדי למלא את החלל ולהפיג את המועקה. יהי זכרו ברוך!

 

 

---

[1] אפשר להביא מקבילות לתחליפים אחרים דוגמת המעבר מקורבן אדם לקורבן בהמה. השעיר לעזאזל המוקרב ביום הכיפורים נושא חטאות בני ישראל ומושלך אל מותו, וכן מנהג הכפרות שבו אדם אומר: זה חליפתי, זה תמורתי וכו', וכן פדיון הבן שבו מומרת בכסף הבעלות של אלוהים על הבכורות, וכן פרשת עגלה ערופה עוד.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                 

 להניח את המאכלת: על האמונה וקדושת החיים

 

סיפור עקידת יצחק הוא מן הסיפורים הקשים והמטלטלים ביותר במקרא. במשך דורות הוא נתפס כביטוי עליון לאמונתו של אברהם, לנכונותו להישמע לצו האלוהי גם כאשר הוא נדרש להקריב את היקר לו מכל. ואכן, הסיפור נפתח במילים: "והאלוהים ניסה את אברהם". ומסתיים בהכרזה "עתה ידעתי כי ירא אלוהים עתה",

 אולם דווקא משום שהסיפור מוכר כל כך, כדאי לשוב ולקרוא אותו מתוך נכונות לשאול שאלות על דברים שנדמה שמשמעותם מובנית מאליה.

 מה, בעצם, הניסיון שבו עמד אברהם? האם הוא נבחן רק בנכונותו להקריב את יצחק, או שמא גם ביכולתו לעצור ברגע האחרון, לשמוע בקול המלאך ולהניח את המאכלת?

יש לזכור את העולם העתיק שבתוכו נוצר הסיפור. הקרבת ילדים הייתה מוכרת בחלק מפולחני המזרח הקדום. יתכן אפוא שהחידוש הגדול של סיפור העקידה אינו נעוץ דווקא בציווי להקריב, אלא אדרבא בציווי שלא להקריב, ומעבר חד-משמעי מתפיסה שבה מסירות דתית עלולה להתבטא בהקרבת חיי אדם, אל ההכרה בקדושתם של החיים ובאיסור לפגוע בהם.

מפתח אפשרי להבנת הסיפור נמצא במילה אחת החוזרת שלוש פעמים: "הנני".

בפעם הראשונה, אלוהים קורא לאברהם, והוא משיב "הנני". זו תשובתו של אדם המוכן להתייצב בפני אלוהיו ולהישמע לציוויו. לאחר מכן, בא הציווי הנורא: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק".

אברהם אינו מתווכח. הוא מזדרז לקיים את הציווי שנצטווה: משכים בבוקר, חובש את חמורו, לוקח את בנו ויוצא לדרך. שתיקתו מפתיעה במיוחד לנוכח סיפור סדום, שבו הוא מעז להתריס לפני הקב"ה: "חלילה לך לעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בראשית יח, כה).

ועוד, כאשר שרה מבקשת לגרש את ישמעאל, הכתוב אומר "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו" (בראשית כא, יא).

הפעם, אברהם אינו מתריס כלפי הקב"ה על הציווי להקריב את בנו שלא חטא ולא פשע, הוא אף לא מעלה את השאלה איך ציווי זה עולה בקנה אחד עם ההבטחה הקודמת של ה' שיצחק יהיה ממשיך הברית: "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואף לא נאמר שרע בעיניו הדבר. אברהם נלחם על חייהם של אנשי סדום, אבל לא נלחם על חיי בנו שלו. מדוע דווקא כאן נאלם קולו המוסרי של אברהם?

בדרך אל הר המוריה, נשמעת אמירת ה"הנני" השנייה. הפעם יצחק הוא הקורא "אבי", ואברהם משיב "הנני בני". אברהם אינו עומד רק בפני אלוהיו אלא גם בפני בנו, אותו הוא אוהב ועל חייו הוא מופקד. שתי אמירות ה"הנני" מעמידות זו מול זו שתי מחויבויות: המחויבות לאלוהים והמחויבות לבן.

אבל יצחק, ככל הנראה, אינו חושד בדבר. הוא סומך על אביו. רק דבר אחד מעורר את תמיהתו: "הנה האש והנה העצים ואיה השה לעולה?" ואברהם משיב תשובה דו-משמעית שאפשר לומר שהיא רומזת באכזריות בלתי נסבלת על זהותו של הקורבן "אלוהים יראה לו השה לעולה בני", אך יצחק שכנראה לא נרמז, אינו מוסיף לשאול.

פעמים חוזר המשפט "וילכו שניהם יחדו". האב והבן הולכים יחדו, אך אינם שותפים לאותה ידיעה. אברהם יודע מה עומד להתרחש, יצחק אינו יודע דבר. האמון של יצחק באברהם מעצים את הטרגדיה.

כאשר הם מגיעים למקום העקידה, מתאר הכתוב רצף של פעולות, אברהם בונה את המזבח, עורך את העצים, עוקד את יצחק, מניח אותו על המזבח, ולוקח את המאכלת. אבל מה עושה יצחק? האם אינו צועק, בוכה, מתחנן, או מנסה להתנגד. על כך אין הכתוב מספר. אפשר לומר שהצעקה הגדולה ביותר בסיפור העקידה היא זו שלא נשמעת. קולו של יצחק לא נשמע, אך ברגע זה, שבו אברהם מניף את המאכלת לשחוט את בנו, נשמעת הקריאה השלישית "אברהם אברהם", ושוב משיב אברהם: "הנני".  אבל הפעם משמעותה של המילה שונה. בפעם הראשונה אברהם נענה לצו המוביל אל ההקרבה, ובפעם הזאת הוא נענה לצו שמונע אותה. והצו המונע הוא קולו של המלאך:

  "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", המלאך כופל את הציווי: "אל תשלח ידך אל הנער", וחוזר ומוסיף "ואל תעש לו מאומה". לשם מה הציווי הכפול, האם רק כדי להעצים את התקיפות וההחלטיות  בהוראה הניתנת לאברהם?

רש"י, בעקבות המדרש ) בראשית רבה נו, י) מפרש את הדברים אחרת, וזה לשונו:

"אמר לו אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו אל תעש לו מאומה אל תעש בו מום".

גישה זו, המשתמשת במשחק המילים מאומה – מום, יש בה כדי להפתיע. היינו מצפים לכאורה שאברהם שקודם הצטווה להקריב את בנו, יחידו, אשר אהב, ישמח ויגיל שוויתרו לו על הקרבת בנו לעולה, והוא יוכל לחבק את בנו שלם ובריא ללא כל פגע. אבל לפי המיוחס לו הוא מיצר על כך שבא לחינם, ומבקש שלפחות יורשה לו לפגוע בבנו פגיעה חלקית, סמלית. אך מעתה נשמטו המלים "אשר אהבת", ונותרו רק המלים "ולא חשכת את בנך את יחידך". ועוד: המלאך קורא לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער". אין יצחק נקרא בנו אלא הנער. אפשר לראות בכך ביטוי לניכור ההורי של אברהם. המלאך קורא לו לעצור, ובכך להחזיר לאבהות את כוחה ומשמעותה. אבל אף שהמאכלת הונחה הצידה,  אין הקשר שבין האב לבנו יכול לשוב בפשטות אל מה שהיה קודם. בדרך אל העקידה נאמר פעמים וילכו שניהם יחדו, אך בדרך חזרה שוב אין הם הולכים יחדו וכדי להעצים את הניגוד הכתוב אומר: "וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדו אל באר שבע". הפעם יחדו עם הנערים. הוא פונה לבאר-שבע, ואילו יצחק פונה לבאר לחי רואי, מקום מגוריה של הגר, אמו החורגת.

 יש בכך כדי להביא אותנו להסתכלות אחרת על פרשת העקידה. כפי שאמרנו, הקרבת ילדים למולך הייתה מנהג נפוץ באותם ימים, והמקרא מביא את הסיפור של בת יפתח שהוקרבה על ידי אביה, ושל מישע מלך מואב שהקריב את בנו. התלמוד (תענית ד, א) דורש את הפסוק מספר ירמיהו (ז, לא) שעוסק בתוכחה קשה של הנביא על הקרבת ילדים למולך:

"ובנו במות התפת אשר בגיא בן הנם לשרף את בניהם ואת בנותיהם באש, אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי"

ואת שלושת הלשונות הללו קושרים חז"ל לשלושה אירועים מקראיים שונים:

 "אשר לא צויתי" – זה בנו של מישע מלך מואב, "ולא דברתי" – זה יפתח הגלעדי, "ולא עלתה על לבי – זה יצחק.

העובדה שחז"ל משבצים את עקידת יצחק לצד הקרבת בנו של מישע והקרבת בת יפתח, מלמדת שהקרבת בני אדם אפילו לשם שמים היא מעשה שלא עלה על לבו של הקב"ה. ויש מדרשים המסבירים שהייתה כאן אי-הבנה מצדו של אברהם. "אמר לו הקב"ה: כשאמרתי לך 'קח נא את בנך', לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסיקתיה – אחתיה" (העלית אותו- הורד אותו). בהמשך לאותו קו מחשבה, ניתן לומר שדברי המלאך "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" לא נועדו אלא להרגיע ולנחם את אברהם שאולי היה באקסטזה דתית, כולו בשיא ההתרגשות מוכן ומזומן לשחוט את בנו, והוא נעצר בעיצומו של המהלך, בתביעה לסגת אחורה שמוצאת אותו נבוך ומבולבל. ואולי הוא מבין שנפל בפח של תעתוע, ואולי מה שנדמה היה לו כקולו של אלוהים לא היה קולו של אלוהים. ובעצם, הסיפור בא ללמדנו שפגיעה בחיי אדם אינה יכולה לשמש ביטוי מקובל למסירות דתית.

 במקום זאת, מזמנים לו אייל, כלומר מתבצעת המרה, קרבן בהמה במקום קרבן אדם, והוא לוקח את האיל ומעלה אותו לעולה "תחת בנו".

אפשר למצוא מקבילות לרעיון התחליף, לפיו ניתן להציל נפשו של הקורבן על ידי כך שפוגעים בו פגיעה סמלית, חלקית בלבד, במקום פגיעה מלאה, כפי שהציע אברהם להוציא דם מיצחק או להטיל בו מום. כך היה בפרשה המסתורית של חתן דמים, ה' ביקש להמית את ילדו של משה (או לפי פירוש אחר את משה עצמו), וציפורה הצילה אותו בכך שמלה את בנה. המילה באה במקום נטילת הנפש.  להבדיל, בפרשת העקידה ההצעה לפגוע ביצחק לא מתקבלת: יש להביא תחליף מלא, אחר, לקורבן,  ופרשת העקידה מייצגת את המעבר מקרבן אדם לקרבן בהמה. השלב הבא היה המעבר מקורבנות בהמה לתפילה, כאמור "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג). [1]

במקביל, החזון הוא שלעתיד לבוא, כאשר ייבנה בית המקדש, תבוא מנחה מן הצומח במקום קורבנות מן החי : "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" (מלאכי ג, ד). וכפי שדורש הרב קוק: "ההקרבה שתהיה אז של מנחה מהצומח תערב לד' כימי עולם וכשנים קדמוניות" ( בסידורו עולת ראיה, חלק א', עמוד רצב

סיפור העקידה מתחיל אפוא באדם המוכן להקריב את בנו לששמען אלוהיו, אך הוא מסתיים באדם המצווה שלא לפגוע בבנו. אפשר לראות בכך את גדולתה של מסירות-נפש, אבל אפשר אולי יותר מכך לראות את גדולתה של ההימנעות מן ההקרבה. כי לעיתים הביטוי העמוק ביותר של אמונה אינו הנכונות להקריב חיים, אלא ההכרה בקדושתם.

שלוש פעמים נשמעה הקריאה הנני בפרשת העקידה, והייתי ממשיל שלוש קריאות אלו כמתחברות לאישיותו של האח והרע, יחידינו, אשר אהבנו, אבי ז"ל, אשר נלקח מאתנו.

בפעם הראשונה, אומר אברהם הנני לקריאתו של הקב"ה אליו כביטוי תמים של אמונה צרופה, וכזה היה אבי שמחשבתו הביקורתית לא גרעה אפילו כמלוא הנימה מאמונתו, אך גם לא פגמה ולא פגעה בשמחת החיים שהייתה מלווה אותו תמיד. תלמיד חכם היה, אוהב תורה ולומד תורה

בפעם השנייה, נשמעת הקריאה מפיו של אברהם בתשובה לפנייתו של יצחק: "הנני בני", כביטוי נאמן של מחויבות משפחתית, ושל הקשבה לזולת, וכזה היה אבי שזיקתו העמוקה למשפחתו הייתה טבועה בו והדריכה את מעשיו ופעולותיו, קשוב לצרכים של אחרים והיה נכון כל העת למעשי חסד באהבה ובמסירות, וראה בעבודתו שליחות כדי לסייע לאנשים הנתונים במצוקה.

ובפעם השלישית, אומר שוב אברהם הנני  לקריאתו של המלאך העוצר בעדו  ואברהם היה מוכן לסגת בו ולהיפתח לקבל דעה חדשה והשקפה חדשה המבטלת את הציווי שקודם היה מקודש בעיניו, וכזה היה אבי אישיות תוססת ודינמית, מלא וגדוש בעושר תרבותי,  שתמיד היה פתוח לרעיונות חדשים, לא קפא על שמריו, והיה מוכן לבדוק את ערכם וטיבם. חוויה גדולה הייתה לשוחח עימו גם בדברי תורה וגם בענייני חולין.

יודע אני שמילותיי דלות וחיוורות מכדי להציג את אבי במלוא הדרו, ואין בהם כדי למלא את החלל ולהפיג את המועקה. יהי זכרו ברוך!

 

 

---

[1] אפשר להביא מקבילות לתחליפים אחרים דוגמת המעבר מקורבן אדם לקורבן בהמה. השעיר לעזאזל המוקרב ביום הכיפורים נושא חטאות בני ישראל ומושלך אל מותו, וכן מנהג הכפרות שבו אדם אומר: זה חליפתי, זה תמורתי וכו', וכן פדיון הבן שבו מומרת בכסף הבעלות של אלוהים על הבכורות, וכן פרשת עגלה ערופה עוד.