פרשת בלק
פרשת בלק
היא פרשה מופלאה מכמה בחינות, ואולי הבולטת שבהן היא התופעה שלתוך נבואותיו של משה
רבנו הגלומות בתורה התגנבה נבואתו של נביא מאומות העולם, נבואה הנחזית להיות יחידה
נפרדת העומדת בפני עצמה. ואמרו חז"ל "משה כתב ספרו ופרשת בלעם"[1],
קביעה המעוררת לכאורה קושי: הרי פרשה זו היא חלק מן התורה[2],
ובכל זאת תפסו חכמינו שבלעם היה נביא בעצמו[3],
ונבואותיו הם ספר נבואה בפני עצמם.
לכאורה
מתמיה שנבואתו של בלעם שרצה לקלל ונאלץ לברך משמשת להשראה בפינו עד שאנו פותחים את תפילת שחרית בכניסתנו
לבית הכנסת בפסוק מאותה נבואה: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל"[4].
ובראש השנה, בתוך פסוקי מלכויות, אומרים מתוך נבואת בלעם: "לא הביט און ביעקב
ולא ראה עמל בישראל, ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו". הליטורגיה היהודית אימצה
במפורש דברי נבואה של בלעם, לאחר שחז"ל פירשו אותם כברכות אמת על ישראל.
אבל יותר
מכך מאתגרים דברי חז"ל על מעלתו של בלעם: בהביאם את הפסוק "לא קם נביא
עוד בישראל כמשה" (דברים לד, י), הם אומרים "בישראל לא קם, אבל באומות
העולם קם, ומאן הוא? בלעם"[5].
יש המקשרים את דמותו של בלעם לישו הנוצרי[6],
ומועלית הסברה שהשם בלעם שימש כשם קוד לישו שאת שמו חששו להזכיר במפורש מפחד
הצנזורה.
אין לנו
אלא להסביר ולומר שעוצמות רוחנויות, ואפילו רוח הקודש השורה על אדם, אינן מביאות
אותו לכלל שלימות אם לא קנה לעצמו מידות טובות. אדם יכול שיהיה בעל כריזמה מעוררת
השתאות ויכול להתנסח באופן המעורר
התפעלות, ולהיות בכל זאת בחזקת נביא שקר אם מידותיו מגונות. והנה במסכת אבות,
מובאים זה לעומת זה תלמידיו של בלעם מול תלמידיו של אברהם. תלמידיו של אברהם
מצטיינים בעין טובה, רוח נמוכה, ונפש שפלה, מול תלמידיו של בלעם שהם בעלי עין רעה
(קמצנות, צרות עין), רוח גבוהה (גאוותנות והתנשאות), נפש רחבה (תאוותנות, חמדנות
ורדיפה אחר עושר וכבוד).
ועל משה
מעידה התורה שהיה ענו מכל האדם על פני האדמה, וכאשר קרנו פניו שם עליהם מסווה.
ומוצאים
אנו בחז"ל שפסיקת הלכה הייתה נעשית לאו דוקא על פי הכרעה אינטלקטואלית אלא
לפי האישיות המועדפת במידותיו. על בית הלל ובית שמאי נאמר שאלו ואלו דברי אלוהים
חיים, והלכה כבית הילל שנוחים ועלובים היו והקדימו דברי בית שמאי לדבריהם.
וזה
מקפיץ אותנו להפטרת שבת בלק מספר מיכה. יש כאילו תחרות בין נביאים שונים איך להציג
בדרך התמציתית ביותר את חובותיו של אדם. בא מיכה והעמידם על שלוש: "הגיד לך
אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך"
(מיכה ו, ח). לכאורה, מדוע אין להסתפק בקיום מצוות כמות שהן, ומדוע יש לזקקם
לעקרונות מועטים, תמציתיים. אין זאת מפני שיש לחשוש שמרוב עצים אין רואים את היער,
ומרוב תביעות מפורטות ודקדקנויות עלולים להתעלם מן התוכן הרעיוני ומן המשמעות
המוסרית. עשות משפט: אדם נדרש להשליט משפט שבלעדיו אין קיום לחברה אנושית, כמו גם
אהבת חסד שהיא ביטוי למידות הטובות שבאדם, ומעל הכל והצנע לכת עם אלוהיך: לא
בצניעות סתם מדבר הכתוב אלא בהתנהגות דתית שהיא עצמה צנועה, בענווה דתית שאינה
מתיימרת לדעת מה נאמר כביכול מאחורי הפרגוד.
דבריו של הנביא באו אחרי שקודם הזכיר את בלעם:
"עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור...". שלושת
הפסוקים בנויים כמעט כתשובה ישירה למערכת הפולחנית של בלק ובלעם. והנביא משיב:
"במה אקדם ה' אכף לאלוהי מרום, האקדמנו בעולות בעגלים בני שנה, הירצה ה' באלפי
אילים ברבבות נחלי שמן", בניגוד למעשהו של בלעם שביקש שוב ושוב שיבנו לו שבעה
מזבחות ויקריבו שבעה פרים ושבעה אילים, כאילו לרצות את ה' על ידי ריבוי טקסים
וריבוי פולחנים. הדרישה "והצנע לכת" מחזירה אותנו ללכתו הלוך ושוב של
בלעם: "ויחר אף אלוהים כי הולך הוא" (במדבר כב, כב), הליכה שמנסה את
המנגנון של המזבחות והקרבות.
ועל
ימינו אנו, בה שולטת ההחצנה המופגנת שלובת זרוע עם ההקצנה המופרזת, אין צורך
להרחיב למראה התופעה שמורי הדור כביכול, מוכיחים בשער, שרוממות אל בגרונם וחרב
פיפיות בידם, ואין לך השחתת מידות וחילול ה' יותר מכך.
,
[1] בבא בתרא יד,ב
[2] לפי הריטב"א הגמרא מתייחסת ליצירה נפרדת שנקראת פרשת בלעם או ספר
בלעם ולא לפרשת בלק בתורה: "נראין דברי האומרים שאין זו פרשת בלעם שכתובה
בתורה...אלא פרשה בפני עצמה היא שכתב והאריך בה יותר והיתה מצויה להם".
לסוגיה זו, ראו מאמרו של ערן ויזל: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם: לשאלת אזכורה
של פרשת בלעם בבא בתרא יד ע"ב"JSIJ 18
(2020) 1-40
[3] רבנו גרשום, שם
[4] המהרש"ל בשו"ת סימן ס"ד אומר שהוא עצמו מדלג על "מה
טובו": "מתחיל אני בפסוק 'ואני ברוב חסדך', ומדלג הפסוק הראשון 'מה טובו
אהלך', שאמרו בלעם...".
[5] במדבר רבה יד, כ, ספרי דברים, פיסקה שנז
[6] סנהדרין קו, ב, בו מובאים דבריו של מין האומר שבלעם היה בן שלושים ושלוש
שנים במותו, כאותו הגיל שישו מת לפי המסורת הנוצרית. לדבריו, "לדידי חזי לי
פנקסיה דבלעם והוה כתיב ביה בר תלתין ותלת שנין בלעם חגירא כד קטיל יתיה פנחס
ליסטאה". והשוו עם ילקוט שמעוני, במדבר, רמז
תשס"ה/תשס"ו, שם עולה ההשקפה הרואה בבלעם נביא נוכרי שניתן לאומות העולם
כנגד משה, אך הוא מזהיר אותן מפני אדם שעתיד לתבוע לעצמו מעמד אלוהי
תגובות
הוסף רשומת תגובה