האם יעקב
קנה את תרבות השרירים של עשו?
יעקב
ועשו המופיעים בפרשת תולדות מייצגים במחשבת הדורות שני עולמות מנוגדים: מצד אחד,
עולם היהדות המיוצג על ידי מי שתואר
כ"איש תם יושב אוהלים", ומצד שני העולם הלא-יהודי, במיוחד הנוצרי,
המיוצג על ידי מי שתואר כ"איש ציד איש שדה", וקיבל מאביו את הברכה
"על חרבך תחיה". מה עלה בגורלה של הנגדה זו? ברצוני להזמין אתכם למסע
מרתק בהיסטוריה של הרעיונות, איך מושג שנולד בתוך תיאולוגיה אחת מתגלגל לתוך
תיאולוגיה אחרת. כוונתי לגלגול של כוחניות גופנית המכונה תרבות של שרירים שפרחה בעולם
הנוצרי במאה ה-19, הגיעה משם בסוף המאה לציונות וממנה נקלטה במחשבת היהדות, ללא
מודעות מספקת לפוטנציאל הבעייתי, המסוכן, הטמון בה.
אנטי-גבורה
והיסוד הנשי
עוד
במקרא, ואחר כך בחז"ל, שולט האנטי-גיבור. אדם אינו אמור להתהלל בגבורתו
הגופנית[1],
ולא להשתבח בכוחו ובעוצם ידיו[2],
לא "בחיל ולא בכוח" כי אם ב"רוח ה'"[3],
אשר היא גבורתו הרוחנית. הגבורה הרוחנית - פסיבית, מקבלת, רכה ולמדנית. הגוף
הפיזי נדחק לשוליים והחולשה הגופנית הופכת
להיות לסימן של איכות רוחנית. עבד ה' בדברי הנביא ישעיהו הוא אדם פגוע, מוכה וחלש: "נבזה וחדל
אישים, איש מכאובות וידוע חולי... נבזה ולא חשבנוהו"[4].
הוא מטרה למכים: "גוי נתתי למכים ולחיי למורטים, פני לא הסתרתי מכלימות ורוק
"[5].
הושטת הלחי למכים באדם היא מוטיב יהודי קדום: ""יתן למכהו לחי ישבע
בחרפה"[6]. אנו
מסיימים את תפילת עמידה ב"למקללי
נפשי תידום ונפשי כעפר לכל תהיה"[7],
מתוך כך שאוהבי ה' הם בגדר "הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם
משיבים"[8].
חולשתה של הגבורה היוונית שטיפחה את הגוף, משתקפת בתפילת "על הניסים"
הנאמרת בחנוכה: "נתת גיבורים ביד חלשים". הגיבור, בתפיסת חכמינו, מפנה
את גבורתו כלפי עצמו ולא כלפי חוץ, הגיבור הוא מי שכובש את יצרו[9].
הגבורה הגופנית אינה נחלתו של תלמיד חכם שהתורה מתשת אותו: "למה נקרא שמה
תושיה לפי שמתשת כוחו של אדם"[10],
וכפי שמשתקף בסיפור אודות המפגש על הירדן בין ריש לקיש ורבי יוחנן. אחרי שריש לקיש
שהיה ליסטים קיבל על עצמו להצטרף למעגל הלומדים כתלמידו של רבי יוחנן, תש כוחו
והתקשה לחזור לשפת הנהר.
לכך
מתקשרים דברי חז"ל על הפסוק ממשלי (ח, ד) "ואליכם אישים אקרא". מי
הם אותם אישים? "אמר רבי ברכיה אלו תלמידי חכמים שדומין לנשים ועושין גבורה
כאנשים"[11] לפי
המפרשים, תלמיד חכם דומה מצד אחד לאישה בגלל תשישותו הגופנית וענוותנותו, אך מצד
שני דומה לגבר, וגבורתו היא שהוא נלחם במלחמתה של תורה וכובש את יצרו. על הדימוי
הכפול הזה פרשה כנפים המיסטיקה היהודית הרואה בצדיק דמות הדומה לאישה בהיותו כלי
קיבול לשפע האלוהי, אך מצד שני דומה הוא לזכר בהיותו משפיע מאותו שפע לאחרים.
נצרות של
שרירים
בדומה
ליהדות, אך בניגוד לתרבות ההלניסטית שהעמידה את טיפוח הגוף במרכז, הנצרות הצטיירה
כדת רכה, פסיבית, של ענוה שהיא המאפיינת את הנוצרי, ולדימוי זה ביקשה להגיב התנועה
של נצרות של שרירים, זרם דתי-תרבותי שהחל
להתפתח באנגליה באמצע המאה ה19. היתה זו תגובת נגד חריפה למה שנתפס אז כדיכוי הגוף,
ונשיות-יתר ורפיסות של הכנסייה. התנועה החדשה
הפכה לחלוטין את התפיסה הנוצרית המוקדמת, במקום להתרחק מהגוף ולראות בו מקור לחטא,
הפכה את טיפוח השרירים והחוסן הגופני לחובה דתית מקודשת. גוף חזק ובריא מייצר דמות
נוצרית מוסרית טובה יותר.
נצרות של
שרירים היא עצמה גלגול של כמה מן הרעיונות שטיפחה הרומנטיקה הגרמנית במאה ה 19 שדגלה
באחדות הגוף והנפש. מכאן צמחה גם תנועת ההתעמלות הגרמנית שראתה בחינוך גופני אמצעי
לבניית האומה. פולחן האומה והגבורה נעשה חלק מן התרבות הלאומית הגרמנית. הייתה לכך
השפעה על התפתחות הספורט בבתי הספר ועל הקמת ארגונים דוגמת הYMCA-.
ציונות
של שרירים
מנצרות
של שרירים באה ציונות של שרירים. בקונגרס הציוני השני שנערך בבאזל בשנת 1898 נשא
מקס נורדאו, שהיה יד ימינו של הרצל, נאום בו קרא לייצור את תרבות השרירים האבודה:
"נהיה שוב גברים עמוקי-חזה ,דרוכי איברים, עזי מבט...ההתעמלות צריכה לזקוף את
קומתנו מבחינת הגוף והאופי כאחד". ציונות השרירים ביקשה להקים חלופה ליהודי
הגלותי, הנכנע והרופס, ולפתח יהודי חזק ולוחם הקשור לטבע ולאדמה והמחדש באישיותו
את הגבורה הקדומה של גיבורי האומה. בהשראת נורדאו קמו ברחבי אירופה אגודות ספורט
יהודיות שכונו בשמות של גיבורי העם בר כוכבא, שמשון, בר גיורא מכבי ועוד. מעתה הפך
רעיון פיתוח הגוף למרכיב חשוב בתפיסת היהודי החדש במחשבה הציונית ועיצב את דמותו
של הצבר, החלוץ והלוחם[12].
כמה נקודות ראויות למחשבה:
ראשית, ציונות של שרירים אימצה לעצמה
את הדימוי האנטישמי של היהודי כדמות חלשה ונכנעת והחליטה להחליפו בדמות חדשה של
יהודי המחקה את גבריותו של הגוי. המודל שנורדאו הציב נלקח ישירות מהתרבות
האירופית-נוצרית שהעריצה כוח פיזי, משמעת צבאית, אומץ לב וחיבור לטבע. השאיפה
הייתה להיות ככל הגויים גם במובן הגופני. אך נורדאו לא ראה במהלך שלו מחיקה של
הזהות היהודית אלא חזרה למקורותיה התנכיים או הבתר-תנכיים. טען שהוא מחדש את
המיתוסים הקדומים של גבורת היהודי דוגמת שמשון, בר-כוכבא או יהודה המכבי.
שנית, היא מחקה את הדמות המורכבת של
יהודי שבקרבו מתרוצצים יסודות נשיים
וגבריים כאחד, ובנתה דמות גברית המטפחת את תרבות הגוף והשרירים. המעבר לתרבות
השרירים והגבריות מחק את היסוד הנשי מתוך נפשו של האיש היהודי תוך זלזול בעדינות,
רגישות חמלה. יש לציין שהצגת הגבר היהודי כדמות נשית היא אחד המוטיבים המרכזיים של
האנטישמיות המודרנית. המושג אישה נקשר לפסיביות, חולשה פיזית, רכרוכיות פחדנות ונטייה
למניפולציות רגשיות.
שלישית, הגישה החדשה בזה לרוחניות-יתר
ולאינטלקטואליות תלושה כביכול מן המציאות, המאפיינת את תלמיד חכם שהספר והעיון בו הוא
לחם חוקו. כביכול עברנו מבית המדרש לחדר הכושר. העיסוק האובססיבי בפיתוח הגוף,
מייצר היררכיה חדשה שבה הגברתן עדיף מן
החכם. אנשים נמנעו מלפתח את הפוטנציאל האינטלקטואלי שלהם מתוך שביקשו לגאול עצמם
על ידי עבודת האדמה.
לבסוף,
השיבה למיתוסים קדומים היא כשלעצמה בעייתית. היא
עלולה להביא לנטישת הניתוח הרציונלי והביקורת המוסרית. כך, למשל, הרומנטיזציה של
בר-כוכבא כגיבור: נוטשים את הניתוח ההיסטורי-רציונלי לטובת נרטיב של גבורה, תוך התעלמות מהתוצאות ההרסניות של המרד נגד הרומאים. ומעבר
לכך, קידוש הכוח מעורר את שאלת המנגנונים המוסריים שיכולים לשמש בקרה על השימוש
בכוח. כשאדם פועל על פי מיתוסים ומונע על
ידי מיסטיקה הוא עלול לבצע זוועות.
במבט לאחור, אולי האירוניה המרה של
הגורל שתנועת הרומנטיקה הגרמנית שדחתה את הנאורות והרציונליזם ושטיפחה מיתוסים
קדומים היא שהזינה את תרבות הגוף והשרירים ומאוחר יותר שימשה כר רעיוני לפריחתם של
התהליכים שהבשילו את תורת הגזע.
התרבות של הכוח תפסה תאוצה אצל הוגים
חשובים כמו ברדיצ'בסקי המעלה את הסיף והאגרוף והבריונות על נס: "עת לאדם ועם
שעל חרבו יחיה, על כוחו, על אגרופו...", מול הספר ש"הוא רק צל החיים,
החיים בזקנתם". ובדומה לכך, טשרניחובסקי המבקש להעדיף את הארציות על פני הרוחניות כחלק מהסרת כבלי העבר
עד כדי כריעת ברך והערצה לפסל היווני כסמל גבורה ("לנוכח פסל אפולו"),
תוך התרסה אנטי-דתית ("אל אלוהי כובשי כנען בסופה...ויאסרוהו ברצועות של
תפילין").
יהדות של שרירים
וזה מביא
אותנו לרב קוק. הכוחניות שמקורה היה בנצרות ושאומצה על ידי הציונות כחלק מבנייתו
של היהודי החדש, התגלגלה לתורתו של הרב קוק שיצק אותו כחלק מתורתו המיסטית -תיאולוגית[13].
הרב קוק עשה שימוש באותה שפה ובאותם
דימויים וסמלים של גופניות, שרירים והתעמלות, אך יצק בהם משמעות דתית. הרב קוק
מאמץ את הביקורת כלפי היהדות הגלותית, מפנים אותה, אך רואה בה כביקורת שצריכה לבוא
מבפנים. הוא לא רואה את חולשת הגוף היהודי כאידיאל יהודי אלא כפגם זהותי הנובע מן
הגלות. אין הערכה לגבורתו של היהודי הנלחם בגבורה על זהותו. (השווה ברדיצבסקי: "גם
בהכנעה, בחובה לעשות עצמנו לאסקופה הנדרסת, יש מין גדולה.. אם אדם מישראל המית את
עצמו על מצוה אחת קלה, הרי דמו צועק אליי מן האדמה, ובשעה שאני עובר עליה, דמות
דיוקנו של הקדוש הזה, תהיה רצוצה, שבורה, מעוכה, מטפחת על פניי").
אומר הרב
קוק: גוף בריא אנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את
הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שהיה לנו רוח
הקודש...כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה , עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית
יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים , רוח לוהט על גבי שרירים חזקים...".
לכן, לפי תפיסתו: "ההתעמלות שצעירי ישראל
עוסקים בה בארץ ישראל, לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כוח לאומה, היא משכללת
את הכוח הרוחני של הצדיקים העליונים... עבודת הקודש הזאת מעלה את השכינה מעלה
מעלה, כעלייתה על ידי שירות ותשבחות שאמר דוד מלך ישראל בספר תהילים...".
ולא זו
בלבד, הוא מותח ביקורת קשה על הישוב הישן, תוך העדפת הישראלי החדש. לדבריו:
"התנועה
החיה של הישוב החדש, חדות החיים ואומץ הלב, הרחבת הדעת וגאות הלאום השורר בקרב
הישוב החדש, לא יכולה לשאת את הגו הכפוף, את הפנים הצמוקות והעצובות המפיקות פחד
ומורך לב, את העינים התועות המראות יאוש ושנאת החיים, ההלבשה הזרה המזרחית, כשהיא
מצטרפת עם עוד איזה דכדוך של עניות, היא מטלת אימה של בוז, על האיש המורגל בחיים
אירופאיים, אם מעט ואם הרבה"
דברי הרב קוק דומים להפליא לביקורת של ההגות
החילונית על היהדות הגלותית. הוא אימץ לעצמו טיעונים דומים, אך רתם אותם למשנתו
התיאולוגית. השפה של הרב קוק ספוגה במיסטיקה קבלית, ומצד אחד הערצת הכוח אצלו
מביאה אותו לדבר בשבח המלחמה כפתח לגאולה, אך מצד שני הוא מסיק ששלילת הממלכתיות
היהודית נבעה מהרצון שלא נטמא את ידינו בשפיכות דמים שהיא חלק הכרחי של מדינה. מבחינתו,
המוסר הטבעי הוא תשתית הכרחית ליראת שמים,
וזו עשויה לשמש מעין בקרה על הפיכת הכוח לבריונות. בכל זאת, דברי הרב קוק
עלולים להעניק הכשר דתי לכוחניות ואיבוד מעצורים. הפואטיקה עלולה להתהפך לפרקטיקה.
ביקורת
חמורה על כך אפשר למצוא בהגותו של ישעיהו ליבוביץ. במספר מובנים.
ליבוביץ
משמש במובנים הנזכרים תמונת-ראי של הרב קוק. מצד אחד, הוא מתריע על הסכנה בערבוב
בין קודש לחול ובמתן גוון של קדושה למדינה, ומצד שני, הוא מעמיד ניגוד בלתי-מתאחה
בין דת למוסר, כאילו המוסר הוא קטיגוריה אתאיסטית. גישה זו משחררת בעצם אנשים
דתיים מביקורת מוסרית, ובכך הוא עצמו שתל מנגנון של הרס בלב הטיעון המוסרי שלו, על
פיו אורבת סכנה של איבוד המעצורים המוסריים אם אנו פורסים מעטה של קדושה על
פונקציות חילוניות[14].
תרבות
השרירים איימה למחוק את היסוד הנשי והאינטלקטואלי של בית המדרש, ולהתעלם מהבקרה
המוסרית החיונית של השימוש בכוח. . אך הפתרון של ליבוביץ שאמנם מזהיר אותנו מקידוש
החול מפקיע את הביקורת המוסרית מן התודעה הדתית ובכך מותיר אותנו חשופים מול אותה
כוחנות בדיוק[15].
התפתחות
הרעיון של יהדות של שרירים שתרמה ליצירת הישראלי החדש שנחלץ להגן על עמו ועל
מולדתו, במסע מרתק מהנצרות דרך הציונות אל היהדות, גבתה מחיר כבד כשהתלבשה במחלצות של קדושה עוד בהגות הציונית
שרצתה לחדשה במסגרת מיתוסים של העבר, ועוד יותר מכך בתיאולוגיה של מה שמכונה
ציונות דתית שביקשה להתחבר כביכול ללאומיות החילונית.
האתגר
הדתי של ימינו לשמור על האבחנה בין קודש לחול, להשיב לתודעה הדתית את היסודות
הנשיים שנגזלו ממנה ואת התשתית המוסרית שרק היא יכולה לתקף טיעונים דתיים, וכל זאת
כדי להבטיח שהכוחניות לא תיהפך לדת והדת לא תהיה עיוורת מול עוולות הכוח.
[1] ירמיהו ט, כב
[2] דברים ח, יז
[3] זכריה ד, ו
[4] ישעיהו נג, ג
[5] ישעיהו נ, ו
[6] איכה ג, ל
[7] תפילתו של האמורא מר בריה דרבינא על פי ברכות, יז, א
[8] שבת פח, ח
[9] אבות ד, א
[10] סנהדרין כו, ב
[11] יומא עא, א
[12] ראו: חגי חריף, ציונות של שרירים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2011
[13] ראו בעניין זה: יהונתן גארב, 'יחידי הסגולות יהיו לעדרים' – עיונים בקבלת
המאה העשרים, הוצאת כרמל, 2005
[14] ראו מאמרי: על איבוד המעצורים המוסריים – זרע הפורענות של חתירה לאחדות,
בספר ישעיהו ליבוביץ: עולמו והגותו (בעריכת אבי שגיא), 1995, 273
[15] וראו מאמרי: הפקעת המוסר מן התודעה הדתית: תרומה שלא מדעת לחילון, לאומנות
ולחרדיות, בספר ישעיהו ליבוביץ: בין שמרנות לריקליות – דיונים במשנתו, בעריכת אבי
רביצקי, 2007. וכן: ספרי, שפה אחת ודברים אחדים: עיונים במשפט, הלכה וחברה, 2012
תגובות
הוסף רשומת תגובה