דברים אחדים

ביום הכיפורים אנו מיטלטלים בין שני קטבים: בקוטב האחד, עינוי נפש, כמצווה בתורה ועיניתם את נפשותיכם. מכאן, לכאורה, שהדרך לכפרה היא בכאב וצער, ועל ידי התנזרות מצרכי הגוף. אך בקוטב השני, השאיפה היא לטהרה, תוך שאנו מבקשים להתרומם מעל הגשמיות. וכפי שחכמים אומרים עלינו להידמות ביום הכיפורים למלאכים השוכנים במימד הרוחני בלבד והזוכים לקירבת שכינה. ועוד: חז“ל אומרים שיום הכיפורים הוא יום של שמחה, שבו בנות ישראל היו יוצאות במחולות בכרמים כדי למצוא את בן-זוגם, ואף דרשו את הפסוק משיר השירים ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ששמחת לבו הוא יום הכיפורים. כיצד תפיסה זו עולה בקנה אחד עם ועיניתם את נפשותיכם? איך אנו מגשרים על פני הפער הזה, איך אנו מדלגים על הניגוד בין יום של התענות לבין יום של התעלות, בין צער לבין שמחה, בין שאיפה לכפרה לבין שאיפה לטהרה? לאמיתו של דבר, לפנינו תהליך שבו אנו עוברים משלב לשלב וממדרגה למדרגה. כך אנו מוצאים בספר מסילת ישרים לרמח“ל הבנוי על התקדמות הדרגתית במידות שבסיומה זוכים לרוח הקודש, הכל על פי מאמרו בתלמוד של התנא רבי פנחס בן יאיר, שתורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריז...

 אחד הדברים המופלאים ברעיון התשובה הוא שהיא מצד אחד קלה שבקלות, אך מצד שני קשה שבקשות. עומד על כך הרב קוק בספרו אורות התשובה. יכול אדם להרהר תשובה בלבו ובזה לשנות מעמדו מרשע לצדיק. וכך שנינו שהאומר לאישה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור הרי היא מקודשת אפילו הוא רשע גמור שמא הרהר תשובה בלבו. כוחו של הרהור-תשובה הוא לחולל מהפך שלם במעמדו של אדם. אך מצד שני יודעים אנו שקושי עצום ניצב בדרכו של מי שמבקש לשנות את אורחות חייו מן הקצה אל הקצה. כך, למשל, מספרת הגמרא על גזלן שביקש לעשות תשובה. אמרה לו אשתו: ריקא, אם אתה עושה תשובה אפילו אבנט שעליך אינו שלך. כלומר יהיה עליך להחזיר לנגזלים כל מה שיש לך, ונמנע ולא עשה תשובה. אולי אפשר לרכך במקצת את הניגוד העולה מדו-מימדיות זו של התשובה אם ניתן את הדעת לאבחנה בין שני מושגים הגלומים בפסוק המסמל את יום הכיפורים” :כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה‘ תטהרו.“ לא הרי כפרה כהרי טהרה. עומד על כך הרב סולוביצ‘יק. כפרה יותר קלה אך טהרה קשה הרבה יותר. תשובה של כפרה מצריכה שאדם יתחרט מעבירה שעבר ויקבל על עצמו שלא לעשותה בעתיד, אך תשוב...

 ביום הסתלקותו של אדם מן העולם הוא ניצב בבית דין של מעלה ונתבע לתת דין וחשבון על מעשיו. ביום הדין הסופי, האולטימאטיבי, מציגים בפניו שש שאלות מאד מעניינות, ובחלקן אפילו מפתיעות. ובלשון חז“ל: ”בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר“. שימו לב: אין שואלים אותו שמרת שבת, אכלת כשר, וכיוצא בשאלות איסוריות מעין אלו. שואלים אותו על האישיות הכוללת שבנה לעצמו בימי חייו והאם מימש את הפוטנציאל הרוחני הגנוז בו. נתעכב על השאלות הללו. ברורה לגמרי השאלה הראשונה: נשאת ונתת באמונה, כלומר האם נהגת ביושר ובהגינות עם הבריות. לפני שאלות של אמונה בה‘, אדם צריך לדאוג שיאמינו בו. באדם. שאלה זו מתקשרת בקשר הדוק עם ההלכה האומרת שיום הכיפורים אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו אלא אם כן פייס את חברו תחילה. אין אתה זוכה לקרבת אלוהים ולסליחתו אם לא פתרת תחילה את הבעיות החברתיות בינך לבין רעיך. ויתרה מזאת אומרים חז“ל שאדם שלמד תורה והוא לכאורה ירא שמים אך משאו ומתנו עם הבריות אינו באמונה, מחלל בזה את ה‘, שהרי מה הבריות אומר...

חשבון-נפש הפך להיות מטבע לשון, רווח ואף שחוק, אשר שגור בימים הנוראים בפי דרשנים ומוכיחים. אולם מה משמעותו של חשבון-נפש זה, ומה טיבה של אותה ביקורת עצמית, חמורה וקפדנית, הנתבעת מאתנו . מה פשרה של החובה לפשפש ולמשמש במעשינו, ולהעמידם לבחינה ולשיפוט נוקבים. הרי כדי שנוכל לבקר את פעולותינו ולעשות את חשבון-נפשנו, עלינו לברר תחילה, לאתר ולזהות, אותם ערכים ואותם עקרונות שהם ביסוד חיינו, שהם תמצית מחוייבותינו כבני- אדם וכיהודים, שלאורם נתבעת הביקורת ועל יסודם יש לערוך את השיפוט . עיקרו של חשבון-נפש בשיח פנימי, עמוק, אותו אנו עושים בינינו לבין עצמנו , בקרבנו פנימה, וכמעט אין הלב מגיד לפה . אך כחלק הכרחי וחיוני של חשבון הנפש אשר מתנהל במעמקי הנפש פנימה כשנפשו של יהודי הומיה משגיונותיו וחטאיו, עלינו לתת לעצמנו דין וחשבון מה נדרש ומה מתחייב מאתנו כיחידים וכחברה. השאלה המתדפקת על לוח לבנו היא מה התמצית של האידיאלים אליהם יש לשאוף, ומה הם עקרונות היסוד אליהם יש לחתור. הנה הנביאים, כדברי חז “ל, ביקשו לזקק לנו מתוך מכלול המצוות את עיקרי העיקרים, את עקרונות היסוד, וכל נביא מבקש לצמצם יותר ויותר את דברי...

 הרמח“ל, רבי משה חיים לוצאטו, בהקדמתו לספרו המפורסם מסילת ישרים, פותח ואומר כי חיבר את ספרו לא כדי ללמד בני-אדם דברים חדשים אשר אינם ידועים להם אלא מטרתו הייתה לחזור, להזכיר ולשנן בפניהם דברים ידועים ומקובלים ומפורסמים שבני אדם נוטים לשכוח ולהתעלם מהם. אף אני לא באתי להציע בפניכם חידושים גדולים, או להציג רעיונות מפליגים, אלא מבקש אני לחזור ולדוש בנושנות, בדברים מוכרים, אשר ככל שאין חולקים עליהם, נוטים אנו בכל זאת להתעלם מהם ולהסיח מהם דעתנו. אם מותר לערב טעימה קטנה מחג הפסח בתוך יום הכיפורים, אפשר להקשות ולשאול מה נשתנה: מה נשתנה יום כיפורים זה מימי כיפורים שחלפו ועברו. מדי שנה ושנה, במחזוריות קבועה, אנו חוגגים את יום הכיפורים לפי אותו סדר ובהתאם לאותו תוכן ונוסח: תפילות וחזנים, צום ותענית, וידויים חוזרים ונשנים מלווים בהכאה על חטא, נפילת אפים, תחנונים וסליחות, אך לאחר מכן אנו חוזרים לסורנו ומפטירין כדאשתקד. עבדים היינו ונשארנו, שקועים עד צוואר בהרגלים ישנים, נגועים קשה בדעות קדומות ובמעשים פסולים, כפופים למוסכמות נושנות, ומנועים מחשבון-נפש ומביקורת עצמית. האם אין אנו בחזקת האומר א...

  בשמחת תורה סיימנו את הקריאה בספר דברים , חתמנו את התורה , אך מיד לאחר מכן התחלנו אותה מחדש , מיד המשכנו לקרוא בפרשת בראשית , בבחינת מחזוריות מעגלית , סגרנו מעגל ממש כמו שעשינו בהקפות . נוכח מעגליות זו , דרשנים לא מעטים לא נלאו מלתור אחר זיקות סמויות וקשרי - קשרים בין ראשיתה של התורה לבין סיומה , בין בראשית ברא לבין לעיני כל ישראל , אם כי לרוב הציעו הסברים ותיאוריות מאולצות למדי . בתקווה שאמלט מגורל דומה , אני מבקש להציע קשר וזיקה בין רש ” י הראשון לתורה לבין רש ” י האחרון . הראשון - מפורסם , האחרון - פחות , לכן אפתח בו . על הפסוק האחרון בתורה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה ’ פנים אל פנים וכו ’ ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל , אומר רש ” י את הדברים המאתגרים הבאים : שנשאו לבו לשבור את הלוחות לעיניהם והסכימה דעת הקב ” ה לדעתו , שנאמר אשר שברת יישר כוחת ששברת מדהים לבחור לפסוקי החתימה של התורה את שבירתה , דהיינו שבירת הלוחות . ומכל הפע...