דילוג לתוכן הראשי

דרשה ליום הכיפורים תשע"ט

ביום הכיפורים אנו מיטלטלים בין שני קטבים: בקוטב האחד, עינוי נפש, כמצווה בתורה ועיניתם את נפשותיכם. מכאן, לכאורה, שהדרך לכפרה היא בכאב וצער, ועל ידי התנזרות מצרכי הגוף. אך בקוטב השני, השאיפה היא לטהרה, תוך שאנו מבקשים להתרומם מעל הגשמיות. וכפי שחכמים אומרים עלינו להידמות ביום הכיפורים למלאכים השוכנים במימד הרוחני בלבד והזוכים לקירבת שכינה. ועוד: חז“ל אומרים שיום הכיפורים הוא יום של שמחה, שבו בנות ישראל היו יוצאות במחולות בכרמים כדי למצוא את בן-זוגם, ואף דרשו את הפסוק משיר השירים ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ששמחת לבו הוא יום הכיפורים. כיצד תפיסה זו עולה בקנה אחד עם ועיניתם את נפשותיכם? איך אנו מגשרים על פני הפער הזה, איך אנו מדלגים על הניגוד בין יום של התענות לבין יום של התעלות, בין צער לבין שמחה, בין שאיפה לכפרה לבין שאיפה לטהרה? לאמיתו של דבר, לפנינו תהליך שבו אנו עוברים משלב לשלב וממדרגה למדרגה. כך אנו מוצאים בספר מסילת ישרים לרמח“ל הבנוי על התקדמות הדרגתית במידות שבסיומה זוכים לרוח הקודש, הכל על פי מאמרו בתלמוד של התנא רבי פנחס בן יאיר, שתורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות וכולי. וכך הדבר ביום הכיפורים: אנו נכנסים ליום זה כחוטאים ופושעים הזקוקים לכפרה ומקווים לסיים נקיים וטהורים ומזוככים כמו מלאכים. עינוי הנפש הוא אמצעי לכפרה. מקובלים אנו שייסורים מכפרים. אך ככל שאנו מתקדמים במהלך היום אנו חשים התעלות ושמחה וטהרה. ותהליך זה משתקף בתפילות יום הכיפורים. בפיתחה של התפילה הכריז שליח הציבור, שעל דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירים להתפלל עם העבריינים. ובעצם כולנו בחזקת עבריינים. אמנם אנו כבר מציירים את סוף הדרך, את האופק אליו אנו מבקשים להגיע, והוא של צדיקים וישרים הזוכים לאורה ושמחה, ולכן הפסוק הפותח הוא אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. אך תנו דעתכם על כך שמה שאנו טורחים עליו בתפילת כל נדרי המרטיטה הוא למצוא תיקון לכך שלא עמדנו בדיבורנו, ושכשלנו בהתחייבויות ובנדרים שיצאו מפינו. סימן-דרך נוסף מזומן לנו בהפטרה בתפילת שחרית. העם מתוסכל: הוא ממלא לכאורה את מצוות היום, הוא חפץ בקירבת אלוהים, ומתלונן: למה צמנו ולא ראית עינינו נפשנו ולא תדע. והנביא מוכיח אותנו שאין אדם יכול להתקרב לאלוהיו, אם נכשל ביחסיו עם בני-אדם: הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה עירום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם. הרעיון שהדרך לקירבת אלוהים חייבת לעבור תחילה דרך תיקון היחסים בין אדם לחבירו חוזר ומופיע בהפטרה מספר יונה בתפילת המנחה. התנהגותו של יונה הנביא מסמלת תהליך הפוך מהתקרבות לאלוהים, אליה אנו שואפים ביום הכיפורים. ספר יונה מלמדנו על כשלון הבריחה מאלוהים. אם יום הכיפורים כולו בא לקרבנו אל האלוהים, ספר יונה מלמדנו על התסריט הנגדי. נביא בורח מבשורה. והוא מבקש לברוח לשינה, לאדישות, להתחמקות מאחריות. בחוץ מתחוללת סערה והוא נרדם. האוניה עומדת להישבר והוא ממשיך לישון. רב החובל מעיר אותו מה לך נרדם קום קרא אל אלוהיך. והקריאה הזאת מה לך נרדם קום קרא אל אלוהיך מהדהדת, וצריכה להדהד, ולהכות בכל אחד ואחד מאיתנו. אין אנו יכולים להתחמק מאחריותנו לנעשה סביבנו. והוא רעיון דומה לדברי הנביא ישעיהו בהפטרה בתפילת שחרית: החפץ בקירבת אלוהים אל יתעלם מהזקוקים לעזרתו. אך אנו צופים בהתפתחות חשובה בשעה שאנו מגיעים לתפילת נעילה. אנו מתוודים ומכים על חטא בכל התפילות, אך בתפילת נעילה הוידוי הארוך נעלם. אין אנו מתוודים עוד על חטא שחטאנו לפניך לפי אותה רשימת חטאים שחזרנו עליה שוב ושוב מן המנחה בערב יום הכיפורים ובכל התפילות שבאות לאחר מכן. בינתיים עברנו שלב, עלינו מדרגה, הוידוי על חטאים הוא כביכול כבר מאחורינו. או אז מתחדדת ההכרה שייחודו של האדם הוא בקירבתו אל האלוהים. אומרים אנו בתפילת נעילה את הפסוק מקהלת ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל. ומיד לאחר מכן התפילה ממשיכה ואומרת אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך. הקירבה לאלוהים, מעמדו של האדם לפני האלוהים, הוא המבדילו מיתר היצורים. והשיא בתפילתנו הוא כמובן בסיומה של נעילה: התעלות גדולה, התרוממות רוח, בשעה שאנו מקבלים עלינו עול מלכות שמיים, וזכינו לאותה קירבה לה ייחלנו. הוא אשר אמרנו: ביום הכיפורים עוברים אנו תהליך. משעה שזכינו בעיצומו של יום הכיפורים להתרומם מעל עינוי הנפש והגענו לזיכוך הנפש. עברנו מהתענות להתעלות, מצער לשמחה ומכפרה לטהרה, הרי אנו כמו מלאכים שאינם מסוגלים ורוצים לאכול ולשתות. לוי יצחק מברדיצ‘ב אמר שישנם שני ימים בשנה שהאיסור לאכול בהם מיותר: תשעה באב ויום הכיפורים. בתשעה באב מי יכול לאכול וביום כיפור מי רוצה לאכול. וניתן לומר שהגבורה האמיתית מתגלה באדם שמטעמי פיקוח נפש חייב לאכול ביום הכיפורים. סיפורו המפורסם של הסופר דוד פרישמן, שלושה שאכלו, מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש בוילנה ביום הכיפורים תר“ט 1849 ,בעת מגיפת הכולרה. בפרשה זו היה מעורב רבי ישראל מסלנט שהתפרסם מאוחר יותר כיוצר תנועת המוסר, תנועה דתית-רוחנית חשובה ביותר ביהדות ליטא. בשל מצוות פיקוח נפש והכורח להתחזק מול פני המגיפה שכבר הפילה הרבה חללים, דרש הרב מהקהל לאכול ביום הכיפורים. כיוון שחשש שהקהל לא יציית לו מפני אימת היום הקדוש, עלה על הבמה בבית הכנסת הגדול בתום תפילת שחרית בצירוף עוד שני דיינים, הוציא יין ועוגות ואכל לפני כל הקהל. בסיפור זה המספר מציג מצד אחד את גבורתו הגדולה של הרב, ושני הדיינים שהצטרפו אליו. מצד שני, בהמשך סיפורו מציג המספר סיפורם של שלושה אפיקורסים שאכלו בתאווה ובעזות מצח ביום הכיפורים, תוך שהוא מסיים את סיפורו בשאלה המופנית כלפי אותם אפיקורסים: הגם שלושה אלה מן הגיבורים? אך כרגיל ביום הכיפורים אין אנו נדרשים להיות גיבורים אלא אנו שואפים, כפי שאמרנו, להידמות למלאכים. יש לכך ביטויים וגילויים חיצוניים. למשל, המנהג ללבוש בגדים לבנים, הלא הוא בגד הקיטל הידוע, בא לסמל, לפי הסבר רווח, ניקיון מן החטא בדומה למלאכים. וכדברי הפיוט המתאר את עמידת הציבור עטוף לבן כמוהו כמלאכים: ”כולם צגים (=עומדים) לובן מוצעפים לאדרך בקודש כשרפים עפים“. גם הפסוק מקריאת שמע ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הנאמר בדרך כלל בלחש, נאמר ביום הכיפורים בקול רם, וההסבר הוא שפסוק זה מיוחס למלאכים שאנו דומים להם רק ביום הכיפורים ולכן בשאר ימות השנה אומרים אנו אותו בלחש. אולם הטעות הגדולה היא, כמובן, להסתפק בסממנים החיצוניים, אותם שהם נראים כלפי חוץ לעיני הבריות, ולא לחדור למהות הפנימית, כי מה שמסתתר מאחורי ההידמות למלאכים הוא הרצון לזכות בקירבת אלוהים וליראת שמים. חז“ל אומרים שמי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו את המפתחות הפנימיים, ולא מסרו לו את המפתחות החיצוניים של האוצר שנשאר סגור. המהר“ל מסביר שיראת ה‘ עדיפה על אהבת ה‘ כיון שיראת ה‘ היא המביאה לדבקות בה‘. באהבה יש זוג בבחינת אני לדודי ודודי לי , בעוד שירא ה‘ מבטל עצמו מול נוכחותו הנשגבה של ה‘. יש כאן שתי רמות. הרמה הנמוכה היא של יראת חטא. יראת חטא בנויה על פחד מעונש על עבירות. אך אין קיום לאורך זמן להתנהגות הבנויה רק על פחד מן העונש, ונדרשת תשתית יותר עמוקה ויסודית של יראת ה‘. יראת שמים איננה פחד מאלוהים אלא דבקות בו ועמידה נרגשת מול גאון עוזו. וזו המטרה אליה אנו חותרים בכל יום הכיפורים וששיאה בסיומה של נעילה. יראת חטא ללא יראת שמים מזכירה את הסיפור על אותו יהודי שהמיר דתו ומצאו אותו יושב בבית המרזח לומד גמרא. וכשנשאל על התנהגותו המוזרה, הסביר שלמד בשעתו כי לעתיד לבוא גם מומר עתיד ליתן את הדין על ביטול תורה...מומר זה התנתק לחלוטין מיראת שמים, אך נותרה בו יראת החטא... יראת חטא ללא יראת שמים עלולה לצמצם הקפדתו של אדם למצוות שבין אדם למקום בלבד. ירא חטא מרוכז בעצמו ואדיש לסביבתו. על כך כבר עמדנו. אך הנביאים ביקשו לעקור תופעה זו של זלזול במצוות שבין אדם לחברו. הם ביקשו למצות את המידות והמצוות, ולהעמיד אותן, בקיצור ובריכוז, על עיקרי העיקרים. מיכה העמידם על שלוש: הגיד לך אדם מה טוב ומה ה‘ דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך. בעוד שעשות משפט כולל את כל המצוות המפורשות, אהבת חסד מחייבת ללכת לפנים משורת הדין, והעיקר הראוי להתבוננות הוא והצנע לכת עם אלוהיך שמשמעו שבדרך קיום המצוות עלינו לנהוג בצניעות. יש דברים שעלינו להימנע מהם רק מפני שנראים כלפי חוץ כיוהרה. אם אדם מבקש להראות עצמו כלפי הבריות כצדיק המתנשא עליהם, כבר הרחיק עצמו במו גאוותו מקירבת שמים. וחבקוק העמיד את כל המצוות על אחת, על הפסוק וצדיק באמונתו יחיה. יש המבקשים לסלף פסוק זה כאילו כל אדם יכול להחזיק באותה אמונה שירצה בה, אבל כוונת הפסוק היא שהאמונה היא הנותנת חיים לצדיק. אם נקרא את הפסוק בשלמותו: ”הנה עפלה לא ישרה נפשו בו, וצדיק באמונתו יחיה“. הפסוק מנגיד בין האדם המתנשא והלא ישר לבין הצדיק. האדם שנוהג בחוסר יושר ובגאווה ימות, ולעומת זאת הצדיק יחיה בזכות אמונתו, כלומר האמת שבו, אמינותו והתמדתו. ולסיום דברינו, אולי לא למותר להזכיר שמיד בסיומה של נעילה אנו עוברים לתפילת חולין של ערבית ופותחים במילים והוא רחום יכפר עוון, ורבים השואלים הרי התנקינו מכל חטאינו ומכל עוונותינו והגענו צחים ונקיים לסיומה של נעילה, איזה עוון ואיזה חטא הספקנו לחטוא באותו שבריר של רגע, באותו חלקיק קט של זמן, בין נעילה וערבית? ואולי על כך ניתן להשיב כי משעה שזכינו לפתוח דף חדש עלינו לדאוג שעוונות עתידיים לא יכתימו אותו. עברנו כברת-דרך, שלב אחר שלב, מדרגה אחר מדרגה, ועלינו לא לחזור לתחתית. מי יתן שבזכות תפילותינו, מעשינו ותשובתנו, צניעותינו ואמונתנו, נזכה לא רק לכפרה אלא גם לטהרה לא רק להתענות אלא גם להתעלות, שנזכה לא לצער וסיגופים אלא רק לשמחה גדולה של חג.  

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

פרשת שמות

 חתן דמים – משה במרכז דרמה מסתורית  א. כתב-חידה: את מי ביקש ה' להמית? אחת הפרשיות המופלאות והמסתוריות בתורה היא פרשת 'חתן דמים', וכבר התחבטו רבות בפירושה פרשנים וחוקרים. פרשה זו מתרחשת אחרי שה' מטיל על משה את השליחות לדרוש מפרעה להוציא את בני ישראל ממצרים. לאחר שמשה נרתע לכתחילה לקבל את השליחות, הוא מחליט בסופו של דבר לשוב למצרים, אלא שבדרך מצרימה מתרחש אירוע מפתיע: ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. ותקח צפרה צר ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר: כי חתן דמים אתה לי. וירף ממנו אז אמרה: חתן דמים למולת. (שמות ד, כד-כה) לפנינו מעין כתב-חידה, שהנסתר רב בו על הגלוי. בקריאה ראשונה, נראה שמשה התרשל בכך שלא מל את בנו, סכנת מוות ריחפה עליו או על בנו, וציפורה נחלצה לעזרה, מלה את בנה, והסכנה חלפה. אך הנעלם העיקרי הוא מי האיש שה' ביקש להמית: האם את משה עצמו או את בנו של משה1. אני מבקש להראות שלשתי האפשרויות יש אחיזה במקרא. ודומה שהכוונה היתה להשמיע את שתיהן בו-זמנית ובבת אחת. כל אחת מהן משליכה אור שונה על הסיפור כולו. ב. רמז מטרים למכת בכורות אם נסתייע בסביבתו הטקסטו...

פרשת משפטים

 אבק איסור: מנגנון שימור הלכתי פרשת משפטים מורידה אותנו מאיגרא רמא של מעמד הר סיני ועשרת הדיברות לבירא עמיקתא של דיני בור ושור, שומרים ומזיקים. ללמדך שלא די בעקרונות נשגבים ומופשטים, אלא יש צורך לצרף אליהם כללים מפורטים, קונקרטיים, שיש בהם כדי להדריך באורח מדויק התנהגותו של אדם בחייו היומיומיים. אבל ככל שהכללים ההלכתיים מתנסחים ניסוח פרטני, ונקבעים בתוך רקמה הלכתית סגורה, הם עלולים להחמיץ מלכלול וללכוד את שלל המצבים בהם ההתנהגות האסורה חמורה אולי פחות, אך ראויה בכל זאת לגינוי. לשם כך, התגבש המושג ׳אבק איסור׳ המנוסח בדרך כלל בלשון רחבה יותר ובא לבטא את הרעיון שמעבר לגרעין העיקרי של איסור, יש מעטפת איסור נוספת, קלה יותר, הנגזרת מרוחו של האיסור המקורי. אבק איסור מאפיין מספר איסורים המופיעים בפרשתנו, וביניהם איסור שוחד, לשון הרע ושמיטה. התוספתא (עבודה זרה א, ג) שונה: ״ארבע אבקות הן, אבק רבית, אבק שביעית, אבק עבודה זרה, אבק לשון הרע״, אך למעשה מספר ה׳אבקות׳ רב יותר, כפי שנראה להלן. השימוש במושג ׳אבק׳ לא בא כמובן לציין אותם חלקיקים מוצקים וזעירים אותם אנו מטאטאים החוצה, אלא כפי שמסביר רש...

פרשת אמר

 הגר שהורחק מן המחנה: קרבן שהפך לעבריין וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. ויִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה, וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן. (ויקרא כ"ד, י-י"א)   א.    על קדושה ועל חילולה פרשת אמור מכילה עניינים שונים שבמבט ראשוני, שטחי, קשה למצוא את החוט הרעיוני הקושר אותם יחד: לכאורה, מה עניין הכוהנים לפרשת המועדות, ומה לסיפור על נוקב שם ה' שנדחק והשתרבב לכאן? ומה לכל אלה לפרשיות האחרות של ספר ויקרא? נראה שפרשת אמור, על כל סעיפיה, מתלכדת יחד ומשתבצת יפה במוטיב המרכזי של ספר ויקרא, הוא מוטיב הקדושה. קדושתו של ה' היא היסוד לתביעה המופנית לאדם: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם". מושג הקדושה מתפשט למקומות, כגון ארץ הקודש או בית המקדש, לזמנים שיש לתת להם משמעות של קדושה, השבת והמועדות, למעשים שיש בהם קדושה, כגון קידוש ה', או אנשים שבשל תפקידם הם בבח...