בשמחת תורה סיימנו את הקריאה בספר דברים, חתמנו את התורה, אך מיד לאחר מכן התחלנו אותה מחדש, מיד המשכנו לקרוא בפרשת בראשית, בבחינת מחזוריות מעגלית, סגרנו מעגל ממש כמו שעשינו בהקפות.
נוכח מעגליות זו, דרשנים לא מעטים לא נלאו מלתור אחר זיקות סמויות וקשרי-קשרים בין ראשיתה של התורה לבין סיומה, בין בראשית ברא לבין לעיני כל ישראל, אם כי לרוב הציעו הסברים ותיאוריות מאולצות למדי.
בתקווה שאמלט מגורל דומה, אני מבקש להציע קשר וזיקה בין רש”י הראשון לתורה לבין רש”י האחרון. הראשון - מפורסם , האחרון - פחות, לכן אפתח בו.
על הפסוק האחרון בתורה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה’ פנים אל פנים וכו’ ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל, אומר רש”י את הדברים המאתגרים הבאים:
שנשאו לבו לשבור את הלוחות לעיניהם והסכימה דעת הקב”ה לדעתו, שנאמר אשר שברת יישר כוחת ששברת
מדהים לבחור לפסוקי החתימה של התורה את שבירתה , דהיינו שבירת הלוחות. ומכל הפעולות שעשה משה לציין לשיא השבח את ידו החזקה - ביטוי שבתורה מיוחד לה’ שבחוזק יד הוציאנו ממצרים וכו, - אותה יד שהכשילה את משה בהכותו את הסלע ומנעה כניסתו לארץ, כאשר הפעם הוא מקבל בדיעבד ברכת יישר כוח מהקב”ה.
הרב שמחה הכהן מדוינסק, מגדולי חכמי ההלכה במזרח אירופה בדור שלפני השואה, אומר בחיבורו משך חכמה את הדברים הנוקבים הבאים כהסבר לשבירת הלוחות: אין שום דבר קדוש בעולם מצד עצמו אלא רק מתוך המצוות הנקשרות אליו. גם הלוחות שאף על פי שהם מכתב אלוהים אינם קדושים בעצמם אלא רק בשבילכם. ומשעה שישראל עבדו עבודה זרה כמו כלה שזינתה ביום חופתה, נחשבים הלוחות כחרסים שאין בהם שום קדושה. אדרבא, עובדי העגל היו עלולים להחליף את העגל בלוחות ולעבוד אותם כעבודה זרה. כללו של דבר משעה שישראל חיללו את הברית, פקעה קדושתן של לוחות הברית, והוא הדין לכל מקום או חפץ המוחזקים כביכול כקדושים.
ברכת היישר כוח שקיבל משה על שבירת הלוחות מביאה בתלמוד, בדברי ריש לקיש, למסקנה הנועזת שפעמים ביטולה של תורה זה הוא ייסודה. לעיתים האינטרס העליון של התורה מחייב סטיה כהוראת-שעה לפחות מכלליה בבחינת עת לעשות לה’ הפרו תורתך. ואנו מוצאים מעין זה בשורה של כללים המסמיכים בית דין לפסוק בניגוד להלכה: למשל, בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה כדי לעשות סייג לתורה או בענייני קידושין הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן והפקיעו הקידושין ממנו. הקו השליט שחכמים מוסמכים לפסוק שלא לפי דין תורה אלא כפי שהשעה צריכה.
השפת אמת מסביר שביטולה של תורה הוא ייסודה בכך ששבירת הלוחות נתנה אפשרות לפסול את הלוחות השניות שהן הפעם מעשה ידי אדם ובמסגרתם רב כוחם של חכמים לחדש מדעתם, וכן עומד על כך בעל קצות החושן האומר שרצונו של הקב”ה שהאמת תהיה לפי הסכמת החכמים על פי השכל האנושי, גם אם אמת זו אינה תואמת את האמת משמים. לא בשמים היא, ואמת מארץ תצמח
לפי המדרש ה’ זרק את האמת לארץ, להכרעת בני-אדם.
עיקר התפיסה שראינו בדברי רש”י הוא שכאשר בשל חטאי ישראל, כמו במעשה העגל, מאבדות המצוות את קיומן, פוקעת גם הקדושה מהחפץ שהכיל אותן. מהלוחות. זה הוא גם הבסיס לרש”י הראשון של התורה: אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ההנחה היא שאין ערך לדברי התורה אלא כשהם מכילים מצוות משום שאין התורה בבחינת ספר מדע או היסטוריה הבא ללמדנו על העולם או על דברי ימי האנושות. על השאלה של רבי יצחק מביא רש”י דרוש שאם אומות העולם יטענו כנגד ישראל שהם בחזקת ליסטים, נוכל להשיב שבורא עולם הוא שנתן בידינו את ארץ ישראל. “כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו”. לא אכנס כאן לשימוש בדרוש זה לצרכים פוליטיים,
אבל ברצוני להתעכב על כך שרש”י מדבר על מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל. אבל ספר בראשית מכיל מצוות לכלל האנושות והראשונה שבהן היא מצוות פרו ורבו. שבוודאי חלה על ישראל. גם הזוגיות היא רעיון אוניברסלי. על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. וכבר הזדמן לבית הדין הרבני הגדול בדונו בנישואין אזרחיים לומר שיהודים שאף שלא נישאו כדת משה וישראל יכולים להיחשב כנשואים מדין בני נוח, מפני שאף אנו צאצאים של נוח. מכאן שיש הצדקה לפתוח בבראשית מהיבט זה. ועוד: צריך לשים לב שסיפורי הבריאה תופסים רק חלק קטן מספר בראשית. מה היא אפוא ההצדקה לתיאורים אחרים שלא מכילים מצוות? התורה אומרת כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם. אם נדמה לנו שדבר המופיע בתורה הוא ריק נטול משמעות בעבורנו אומרים חז”ל זה מכם מפני שאין אנו עמלים בתורה כלומר איננו מתייגעים לחשוף את משמעויותיה העמוקות. רש”י מביא כדוגמא את הפסוק ותמנע היתה פלגש לאליפז בן עשו. היא ביקשה להתגייר אך אברהם ויצחק דחו אותה. הלכה ונישאה לאליפז בן עשו. לבסוף נולד ממנה עמלק. האבות נענשו מפני שלא היו צריכים לדחות אותה. דבר זה מלמד אותנו שאין להסתפק בנאמנות לכללים פורמאליים אלא עליך לפתוח לבך לשיקולים רחבים יותר, כגון עד כמה המבקש להתגייר מתאמץ להצטרף לעם ישראל. ולכן דרשו כאן נוטריקון לתמנע כסמל לתורה: ״תורת ה׳ ת׳מימה מ׳שיבת נ׳פש ע׳דות ה׳ נאמנה״.
הנה, ספר בראשית, בעצם, מעניק לנו סימני-דרך בתולדות הציביליזציה. נסתפק ברמזים: האכילה מעץ הדעת הפכה את האדם ליצור תבוני. היקף המוח והגולגולת גדלו, ולכן בעצב תלדי בנים. אם בעבר הוא היה צייד ומלקט, ולכן גם נווד, עם הפיכתו ליצור תבוני הוא יכול לגור במקום קבע ולפתח חקלאות הדורשת תכנון, כלומר תבונה. לכן, בזיעת אפיך תאכל לחם. אבל התבונה מעניקה לאדם חופש בחירה מושכל, כלומר חירות ועם החירות באה האחריות. אחריות לעצמו, לזולתו ולסביבתו. זה הוא המסר הבא לידי ביטוי במדרש תן דעתך שלא תקלקל את עולמי.
אך לא הכל הוא בחזקת התפתחות בלתי נמנעת הנגזרת על האדם. בספר בראשית ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך שהיה בחזקת עונש על שהאישה פיתתה את האדם לכול מפרי עץ הדעת.. אך תיקון חוסר השיוויון בא בשיר השירים ״אני לדודי ודודי לי״, וכן ״אני לדודי ועלי תשוקתו״. לפי התלמוד אחת הקללות שנתקללה חווה שהיא חבושה בבית האסורים, ומפרש רש”י שם כל כבודה בת מלך פנימה. מה שמציגים תדיר כברכה אינו אלא קללה הניתנת לשינוי במציאות החברתית.
כללו של דבר: המשותף לרש”י הראשון והאחרון: הקניית משמעות דתית רק לקיום המצוות. אין להפוך אוביקטים לקדושים מצד עצמם. אבל אין להסתפק בכתוב במפורש עלי ספר. עלינו להתאמץ לדלות מן התורה את הלקחים והמסרים החבויים והמוצנעים בה כדי שלא נישאר אנו בבחינת דלים וריקים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה