דרשה ליום הכיפורים תשע״ה

 אחד הדברים המופלאים ברעיון התשובה הוא שהיא מצד אחד קלה שבקלות, אך מצד שני קשה

שבקשות. עומד על כך הרב קוק בספרו אורות התשובה. יכול אדם להרהר תשובה בלבו ובזה לשנות

מעמדו מרשע לצדיק. וכך שנינו שהאומר לאישה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור הרי

היא מקודשת אפילו הוא רשע גמור שמא הרהר תשובה בלבו. כוחו של הרהור-תשובה הוא לחולל

מהפך שלם במעמדו של אדם. אך מצד שני יודעים אנו שקושי עצום ניצב בדרכו של מי שמבקש

לשנות את אורחות חייו מן הקצה אל הקצה. כך, למשל, מספרת הגמרא על גזלן שביקש לעשות

תשובה. אמרה לו אשתו: ריקא, אם אתה עושה תשובה אפילו אבנט שעליך אינו שלך. כלומר יהיה

עליך להחזיר לנגזלים כל מה שיש לך, ונמנע ולא עשה תשובה. אולי אפשר לרכך במקצת את הניגוד

העולה מדו-מימדיות זו של התשובה אם ניתן את הדעת לאבחנה בין שני מושגים הגלומים בפסוק

המסמל את יום הכיפורים” :כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה‘ תטהרו.“

לא הרי כפרה כהרי טהרה. עומד על כך הרב סולוביצ‘יק. כפרה יותר קלה אך טהרה קשה הרבה

יותר. תשובה של כפרה מצריכה שאדם יתחרט מעבירה שעבר ויקבל על עצמו שלא לעשותה בעתיד,

אך תשובה של טהרה איננה מסתפקת בכך: היא מחייבת שהחוטא יפרוש פרישה מלאה ומוחלטת מכל

האוירה, הסביבה, הגורמים והתנאים שהולידו את החטא. התשובה האמיתית, הקשה, לא רק מכפרת,

מצילה ופוטרת מחיוב ומעונש, אלא גם מטהרת ומנקה את האדם, ולעיתים אף מעלה אותו לגבהים

חדשים שטרם ידע כמוהם.

אך האדם הרוצה לשוב בתשובה אמיתית מגייס את כוחותיו הנפשיים והרוחניים כדי לחולל מהפך

גמור בחייו. אומר הרב קוק על תהליך החזרה בתשובה מצער על החטא עד לשמחה על התשובה:

שתבערת הצער של עמידה במקום אחד יוקדת בנשמה כיקוד אש שיהפוך לשלהבת של אהבה.

וממשיך הרב ואומר לגבי אותו בעל-תשובה: ויתעלה ויתקדש אז האדם ויהפוך אבלו לששון וינחם

וישמח מיגונו.

אך כידוע ניצב לפנינו תמרור אזהרה ”לפני ה‘ תטהרו” - “עבירות שבין אדם לחברו אין יום

הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו.“ ומספרים על שני רבנים שהתדיינו ביניהם בהלכות מאכלות

אסורות. אחד מהם שהיה ידוע כרב מחמיר עמד על כך שבכול ספק יש לנהוג לחומרא כדי שלא נכשל

באיסור. ענה לו חברו שהיה ידוע כרב מקל ואמר לו: אם באה לפניי אישה כדי לדעת אם התרנגולת

שבידה כשרה היא, או שמא טרפה, הרי אם שגיתי והכשרתי את הטרף, הרי זו עבירה שבין אדם

למקום ויום הכיפורים מכפר, אבל אתה אם שגית במקרה כזה והטרפת את הכשר, זו עבירה שבין אדם

לחברו, שעליה יום הכיפורים איננו מכפר, ועליך היה לבקש, ולו גם מספק, סליחה ומחילה מכול

שואליך.

אבל יש לדקדק: אנו מבקשים מחילה וסליחה מאדם על שפגענו בו. אנו מצפים שיסלח לנו אף על פי

שיש התנהגויות שבעצם אינם ניתנות לסליחה ונדרשת גדולת-נפש מן הנפגע שיעביר על מידותיו

ויסלח לפוגע. אבל יחסים בין אדם לחברו אינם מתמצים באיסור שלא לפגוע בזולת. הציפיה היא

שאדם יגמול חסד ויעשה טוב עם האחר, שישמח אתו בשמחתו, שיעודד אותו במצוקתו, שינחם אותו

בשעתו הקשה ושישיא לו עצה הוגנת כשהוא נזקק לכך, אם למנות רק חלק קטן מאותה מסכת של

פעולות שחכמינו כללו אותם במסגרת הביטוי ”יושר“ המייצג את הטוב והראוי לעשות. דורשי

נוטריקונים כבר מצאו שראשי התיבות של יושר מצויים במילים הפותחות את הקדיש” :יתגדל

ויתקדש שמיה רבא.“...

אך האם אנו מוצאים לנכון להכות על חטא כגון על שלא גילינו נדיבות מספקת, על שלא ראינו מעלת

חברנו, על שלא באנו לעזרתו, ואולי חמור יותר שנשאנו את שמה של ההלכה לשווא כדי לחפות על

מחדלינו וחוסר רגישותינו? האם יצרנו אוירה חדשה, נקיה יותר, מטהרת יותר, המתנתקת מכול

החוליים החברתיים מהם אנו סובלים?

מן המקורות עולים שני טיפוסים של בני-אדם: צדיק וישר. הצדיק הוא מי שמשקיע את האנרגיה

הנפשית שלו בחיפוש תשובות בספר, כלומר בהלכה הפסוקה, תוך מאמץ לשמור על דקדוקיה, ואילו

הישר חותר לפעול לפי מה שנראה בעיניו נכון וראוי. והנה את תפילת כל נדרי פתחנו את בפסוק

מתהילים אותו הכרזנו בקול גדול” :אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.“ חז“ל דורשים פסוק זה

שישרים הזוכים לשמחה עדיפים על פני צדיקים הזוכים לאורה בלבד. הצדיק זוכה לאורה, כלומר

להבנה אינטלקטואלית של הכתוב, ודברים שנראו סתומים מתבהרים לו. אבל שמחה היא מנת חלקו

של הישר העושה טוב עם הזולת ושמעלתו גבוהה ממעלת הצדיק. וכן אומר המדרש” :שבע כתות הן

שהן עתידין לעמוד לפני הקדוש ברוך הוא לעתיד לבוא ואיזו המעולה שבהן שהיא מקבלת פני שכינה

זו כת ישרים.“...

על התופעה של צדיקים המקפידים בדברים שבין אדם למקום, אך אינם מצטיינים בדברים שבין אדם

לחברו, כבר עמדו חז“ל בהבחינם בין צדיק טוב לצדיק שאינו טוב. מי הוא צדיק שאינו טוב? אמרו

חכמינו מי שהוא טוב לשמים ורע לבריות, כשם שיש רשע שאינו רע שהוא אמנם רע לשמים אך אינו

רע לבריות. על העיוות הנורא העלול להתגלות בצדיק שאיננו ישר, עמדו חכמים בדורות האחרונים.

ידועים בחריפותם דברי הנצי“ב מוולוז‘ין המדגיש שעמידה על דין תורה, מבלי לנהוג לפי מידת

היושר, עלולה להביא להשחתה מוסרית, אפילו אם הנוהגים כך פועלים מתוך יראת שמים המפעמת

בליבם. ונביא רק משפט אחד מדבריו” :שהקב“ה ישר הוא הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן

שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות, אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חרבן

הבריאה והריסות ישוב הארץ.“

בדומה לכך קובע הרב קוק שאסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, ואם כך היא

עושה הרי היא יראת שמים פסולה. וכמו הנצי“ב, גם הרב קוק מביא את הפסוק משירת האזינו אותה

נקרא בשבת” ,הלה‘ תגמלו זאת עם נבל ולא חכם,“ ולפי תרגום אונקלוס ”עמא דקבילו אוריתא ולא

חכימו,“ עם שקיבל את התורה ואינו חכם. והכוונה לאנשים שאינם מבינים את ערכה של תורה כשהם

סוברים שבאה תורה לבטל או לגרוע מן המוסר האנושי, בעוד שמטרתה היא להוסיף עליו, להרחיבו

אך לא להחליפו. משל למה הדבר דומה לבנין בן שתי קומות. הקומה הראשונה היא קומת הבסיס בה

שוכן המוסר הטבעי. והקומה השניה, קומת התורה, לא תיכון ולא תקום אם אין לה על מה להיבנות.

ואפשר שלכך כיוונו חז“ל כשאמרו” :כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו,“ והם עמדו על

הסכנה בצדיקות מזויפת של חסידים שוטים ודומיהם המתעטפים באצטלה של הלכה כדי לכסות על

חוסר רגישות לעוול מוסרי, או לחובה לעזור לזולת במצוקתו. גיוס ההלכה כשפחה-חרופה להצדקת

מעשים שלא ייעשו, מעמיד בסכנה את החברה כולה ועלול להמיט עליה חורבן. וכבר המשילו חכמים

דברי תורה לסם: יש מי שזוכה והתורה אותה למד היא בעבורו סם-חיים, ויש מי שהתורה הופכת

להיות לו חלילה סם מוות.

וכידוע, דרשו אנשי-מוסר את האמור בתפילת השחר” :לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי,“

באומרם בראש ובראשונה הייה אדם! לאחר מכן, כאשר הפנמת את מידת האנושיות והחובה לפעול

לפיה, הייה תחילה ירא שמים בסתר כדי שלבבך יקדם לפיך, ופנימותך תקדם להתנהגותך למראית

עיני הבריות. ותזהר שלא תצטייר ותחזה להיות פועל מתוך יוהרה.

האם באמת הפנמנו את החובה להיות ראשית לכול ולפני הכול בני-אדם שמידת האנושיות שלהם

מדריכה אותם עוד לפני משא ומתן הלכתי זה או אחר? האם זוכרים אנו תמיד מאמר חז“ל” :כל

תלמיד חכם שאין בו דעה נבלה טובה הימנו.“? מה היא אותה דעה שבלעדיה חוטא תלמיד-חכם

לייעודו ושחכמתו פסולה אם לא אותו מוסר אנושי שחל על כל אדם באשר הוא אדם?

על החשש מסדר עדיפות משובש שבו אנשים רגישים לשאלות הלכתיות יותר מחיי אדם, מעמיד אותנו

הסיפור התלמודי על שני כוהנים שרצו בכבש כדי לעבוד בקודש. במירוץ לכיבוד זה, דחף אחד מהם

את חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו. רבי צדוק ביקש לעורר את העם למעשה הנורא בשואלו באירוניה

על מי ראוי להביא עגלה ערופה וגעו כולם אחריו בבכיה. אך אביו של הנדקר בא ואמר שבנו עדיין

מפרפר ולכן הסכין לא נטמאה. אומר התלמוד ללמדך שטומאת סכין קשה להם לישראל יותר

משפיכות דמים.

הוא אשר אמרנו: מידת האנושיות שאותה עלינו לחוש כבני אדם אסור לה שתיעלם רק מפני היותנו

יהודים עליהם חלים איסורים הלכתיים מיוחדים.

זה הוא בעצם אחד המסרים העיקריים של התפילות בימים הנוראים. יום הדין הוא יום אוניברסלי,

כלל-אנושי, בו כל יצורי עולמים נשפטים בפני הקדוש ברוך הוא. ממילה קטנה החוזרת בתפילה

עשרות פעמים, הלא היא ’כל,‘ אנו למדים על הטוטאליות חובקת הכול, שביום הדין כל באי עולם

עוברים לפני הקדוש ברוך הוא. תן פחדך על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת וידע כל יצור כי

אתה יצרתו ויבין כל פעול כי אתה פעלתו ויאמר כל אשר נשמה באפו וכו,‘ אך בהמשך תן ה‘ כבוד

לעמך, והמעיינים יווכחו שהתפילות מבקשות לשמור על האיזון בין האוניברסאלי ללאומי, אך מרכז

הכובד הוא שבימים אלה ה‘ מעמיד במשפט כל יצורי עולמים. בוודאי כך הוא בתפילת נעילה שפסוק

אחד ממנה אומר שמותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל, אך הפסוק העוקב, שבא אחריו, אומר:

”אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך.“ מעמדו של האדם לפני האלוהים הוא המייחד אותו

ומבדיל אותו מן הבהמה, אך האדם - אנוש - הוא כל בני האדם, בני ברית ושאינם בני ברית כאחד.

כל באי עולם נקראים לשוב בתשובה. הדבר הגדול הוא שלאדם חופש בחירה וכוח לשנות את דרכיו

ובזה לשנות את גזירת האל גם לאחר שהוכרזה בפי נביא. בכוח התשובה לחולל מהפך גם במציאות.

בזה גדולתו וכוחו של כל אדם – לאו דווקא אדם מישראל, אנשי נינווה לא היו יהודים – ליצור

מציאות חדשה רק מכוח רצונם לפתוח דף חדש, לשנות את דרכיהם וללכת בדרך חדשה. זה המסר

העיקרי של ספר יונה שה‘ ניחם על הרעה מכוח מידת הרחמים שבזכותה מועילה תשובה לגבור על

מידת הדין.

התשובה היא לא רק אישית ופרטית. אנו מתוודים אשמנו בגדנו גזלנו. מכוח הערבות ההדדית אנו

חשים ומבטאים את אחריותנו למעשי זולתנו. האחריות היא ציבורית וקולקטיבית. אין אנו יכולים

לרחוץ בניקיון כפינו ולומר ידינו לא שפכו את הדם הזה. מעשי עוול, מעשי חטא, מתאפשרים בחברה

מסוימת שיוצרת להם קרקע נוחה ופורייה ומספקת להם את התנאים להיווצרותם, ועל כל פנים לא

משתדלת למונעם.

הווה אומר: ביום הכיפורים אנו ניצבים בתפילתנו ביחד ולחוד. מצד אחד, אנו מתלכדים יחד כחטיבה

אחת מכוח אותה ערבות הדדית ומכוח השותפות שלנו כציבור וכקהילה, אך מצד שני אנו מכונסים

בתוך עצמנו לחשבון הנפש האישי, הפרטי, לתפילת היחיד, בחזקת "אל תסתר פניך ממני) "כאמור

במזמור לדוד ה' אורי וישעי,( ואחד מחוטי הקסם של יום הכיפורים בכלל, ושל הימים הנוראים בכלל,

שהם רוקמים יחד את הרקמה המורכבת שבין תפילת היחיד לתפילת הרבים, בין חשבון הנפש האישי

לחשבון הנפש הקהילתי, בין ייחודנו כישראל לבין היותנו חלק מכל באי עולם.

אך יום הכיפורים לא נמדד רק במושגי הכאה על חטא וציפייה לכפרה. הוא חג של התעלות רוחנית

שבו אנו מבקשים לזמן-מה להשתחרר מתלותנו בצרכים הגופניים שלנו. אנו מבקשים כביכול

להידמות למלאכים אשר כמוהם אנו מכריזים, הפעם בקול רם ולא בלחש כבשאר ימות השנה" ,ברוך

שם כבוד מלכותו לעולם ועד," או כדברי הפיוט המופיע בתפילת שחרית המתאר את עמידת הציבור

עטוף לבן בדומה למלאכים" :כולם צגים לובן מוצעפים לאדרך בקודש כשרפים עפים." ואנו אסירי

תקווה שאותה התעלות ואותה רוממות-רוח שמלווים אותנו במהלך הימים הנוראים, וביום הכיפורים

בפרט, יקרינו על שאר ימות השנה, ומהם יהיה משוך חוט של חן וחסד על הליכותינו בימי החולין.

ולבסוף, ביום הכיפורים, אתה נעשה שותף לשרשרת הדורות: לעבודת הכהן הגדול בבית המקדש,

לעשרה הרוגי מלכות, לאנוסים שמצרפים אותם לתפילה, גם בהיותם עבריינים, ודעת המקום ודעת

הקהל מתלכדות יחד. העוצמה של היום, עיצומו של יום הכיפורים שלפי דעה אחת מכפר על השבים

ועל שאינם שבים, מורגש באוויר, כדברי ש"י עגנון המתאר חווייתו כילד ביום זה" :השמים היו

טהורים, והארץ הייתה טהורה ורוח חדשה הייתה מרפרפת בחללו של עולם."

שני פנים ליום הכיפורים: יום של חרדה ויום של תקווה. יום של אימת הדין, אך גם יום של ציפייה

לעתיד טוב יותר. אימת הדין אינה אימה משתקת. היא רצופה אופטימיות, היא חדורת תקווה, היא

מלאת רגש. לשנה הבאה בירושלים הבנויה, אנו מייחלים ומסיימים בזה את היום הקדוש בשירה

אדירה. הבה נקווה שנזכה לכך בזכות תשובתנו, מעשינו ותפילותינו.