הוידוי הוא מרכיב מהותי וחיוני בתהליך התשובה, שבו אדם נותן ביטוי מילולי לכך
ששב מדרכו הרעה. ראשיתו של תהליך התשובה הוא במחשבתו של אדם המתחרט
באמת ובתמים על מעשיו ומקבל על עצמו שלא לחזור עליהם, אך כיוון שדברים
שבלב אינם דברים, נדרש שהוא ייתן לכך ביטוי פומבי וגלוי בפה מלא.
ואכן, אחד הצירים המרכזיים של תפילות יום הכיפורים הוא הוידוי שבו אנו
מתוודים על חטאינו כיחידים וכציבור. הוידוי הגדול הפותח במילים ”על חטא
שחטאנו לפניך“, נאמר במהלך היום שוב ושוב בכל תפילה ותפילה, תחילה ביחיד
ואחר כך בציבור. חזרה מרובה זו, ביום המיועד לחשבון נפש יסודי ונוקב, מבליטה
עד כמה מתמקדת תשומת הלב דווקא ברשימה מיוחדת זו, של עבירות וחטאים.
רשימה זו באה להבליט ולהדגיש עבירות מסוימות, שעליהן מן הראוי לשוב
בתשובה במיוחד וביתר שאת. אם כן, צפויה לנו הפתעה בבואנו לבחון על מה אנו
מתוודים, אילו עבירות מופיעות ברשימה ואילו נעדרות ממנה.
לכאורה ניתן היה לצפות שעבירות שכיחות ונפוצות יופיעו ברשימה זו, אך חטאים
כגון חילול שבת, או אכילת מאכלות אסורות, אינם נזכרים ספציפית, כמו גם אי
קיום מצוות עשה כמו תפילה, תפילין או לימוד תורה, חסרות ברשימה המפורטת.
מצד שני, מה שיש ברשימה זו הוא בראש ובראשונה פירוט נרחב של עבירות שבין
אדם לחברו, וביניהם כחש וכזב, נשך ומרבית, הונאת רע וצדית רע, תשומת יד ועד
שנאת חנם.
על חומרתן המיוחדת של עבירות שבין אדם לחברו, בהן אדם חוטא חטא כפול,
לשמים ולבריות גם יחד, אין צורך להרחיב את הדיבור, כמו גם על הצורך לפייס את
חברו שחטא נגדו כתנאי מוקדם לתשובה לפני המקום. אבל חז“ל כבר עמדו
בתלמוד על התופעה שיש צדיק טוב ויש צדיק רע. צדיק טוב הוא מי שטוב לשמים
וטוב לבריות. צדיק רע מי שהוא טוב לשמים כביכול אך רע לבריות, וכפי דבריו של
הרב מקוצק על הפסוק ”ואנשי סדום רעים וחטאים לה‘ מאד“. לא נאמר ואנשי
סדום רעים וחטאים מאוד לה‘. הם היו רעים וחטאים אבל לה‘ הם היו מאד. גם
רעים וחטאים וגם דבקים בה‘ כביכול. אך הגילויים החיצוניים של דבקות בה‘ אינם
צריכים להטעות, וכפי דבריו של הרב מקוצק על הפסוק במעמד הר סיני: ”וירא
העם וינועו ויעמדו מרחוק“. הם התנועעו במרץ ובחוזקה בתפילה, אך נשארו
עומדים מרחוק ולא זכו לקירבת אלוהים אמיתית. ועל תופעה זו קובל הנביא
ישעיהו, “ויאמר ה‘ יען כי נגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני,
ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה“. וכדברי רש“י על פסוק זה: ”נגשו להגביה
עצמן עד לשמים, הם מראין עצמן כמכבדין אותי בפה ושפה, אבל את לבם הרחיקו
ממני“. רחמנא ליבא בעי, הרחמן רוצה את לבנו. ובוידוי עצמו, בין רשימת
החטאים, כלול גם ”וידוי פה“, דהיינו וידוי הנאמר רק כלפי חוץ, וללא כוונה
אמיתית. לא פעם אנו נוהגים לתפוס בפינו את המרובה ולתבוע אותו מזולתנו, תוך
שאנו רוצים בלבנו להכות על חטא על החזה של האחר. וכאשר משמיע שליח
הציבור שאנו מתירים להתפלל עם העבריינים, נוטים רבים להסתכל לצדדים
במקום לעצמם, לקירבם פנימה. ההחצנה שבה אנשים מתנאים ונראים
כמתייהרים במה שהם עושים כלפי חוץ, תוך שהם מזניחים את מה שאינו חשוף
לעיני הבריות, היא אשר מקימה את המחיצה המבדלת והמרחיקה אותם מאביהם
שבשמים.
אך מאלפת העובדה שחלק ניכר מאד, אולי שליש מן העבירות עליהן אנו מתוודים
”על חטא שחטאנו לפניך“, הן עבירות מילוליות, עבירות שבפה, על מה שיוצא
משפתינו, בין אם זה כזב והונאה, לשון הרע ורכילות או זלזול הורים ומורים, ובין
בנוסחים כלליים יותר, כגון טפשות פה או שיח שפתותינו, שבהם הביטויים פה
ושפתיים מופיעים בין העבירות שש פעמים! על מה שנכנס לפינו אנו מסתפקים
בוידוי כללי על שחטאנו במאכל ומשתה ללא פירוט, אך הטמא והמטמא שיוצא
מפינו זוכה לפירוט של ארבעה עשר או חמישה עשר חטאים שונים. ויש ויש
הצדקה לדבר. מה רבה ההקפדה של אנשים על כשרות המזון לעומת הזלזול
באיסורים כגון לשון הרע ורכילות, שלא לדבר על חוסר כנות בדברים שאדם אומר
רק מן השפה ולחוץ.
הוידוי שאנו מתוודים נאמר בשם הכלל. על חטא שחטאנו לפניך. היחיד לא יכול
לפטור עצמו ולומר מה לי להכות על חטא על עבירות שלא ביצעתי. לא זלזלתי
בהורים ומורים ולא חטאתי בגילוי עריות. אבל עקרון הערבות ההדדית מחייב
אותנו ליטול אחריות על מעשים גם אם לא היינו שותפים להם, אבל אולי היינו
יכולים למנוע אותם, או לפחות לצעוק ולמחות על עשייתם. אדם איננו יכול לרחוץ
בניקיון כפיו ולומר ידיי לא היו במעל. דגש מיוחד מושם בוידוי ביום הכיפורים על
עבירות כגון שוחד או גילוי עריות או כזב ומרמה שדרכן שנעשות בסתר. וקצרה
ידינו, מחוסר ידיעה, להעניש את העובר, ודינו מסור בידי שמים. והדברים
מתקשרים עם מה שקראנו בתורה בשבועות האחרונים. פרשת כי תבוא מפרטת
רשימה של עבירות שהעובר אותן הוא בחזקת ארור. לכאורה לפנינו רשימה מקרית
ללא חוליה מקשרת בין העבירות השונות. אבל לאחר העיון ניתן ללמוד שהצד
השווה והמכנה המשותף של כל העבירות והחטאים עליהם נאמר ארור שהם
נעשים בסתר. והוא אשר נאמר בפרשת נצבים וילך: ”הנסתרות לה‘ אלוהינו
והנגלות לנו ולבנינו עד עולם“. אך יתכן שהפירוש הנכון של הפסוק הוא
שהאחריות על הנסתרות כמו גם על הנגלות מוטלת עלינו, ומכוח הערבות
ההדדית אנו אשמים וצריכים להתוודות על כל העבירות והחטאים של כל יחיד
ויחיד, בין שנעשו בגלוי ובין שנעשו בנסתר.
רשימת החטאים המופיעה בוידוי כוללת לא רק עבירות ספציפיות שבין אדם
לחברו ולא רק עבירות שבסתר ועבירות שבפה, אלא גם - אם מותר לומר כך -
עבירות שבלב, כלומר תכונות פסולות שאדם מסגל לעצמו שהן הרקע הנפשי של
חטאים רבים. רשימה זו מלמדת אותנו שכדי להגיע לתיקון המעשים אין די בשינוי
דרכי ההתנהגות, אלא אדם צריך לתקן עצמו תיקון פנימי, תיקון הנפש, כדי לעקור
את התכונות הרעות, כדי לשרש את השורש הפסול המצמיח חטאים אלה. אנו
נקראים להשתחרר, אחת ולתמיד, מאותם מצבים מנטליים ותודעתיים שהם אבי
אבות החטא, שכאמור הם הרקע הנפשי של חטאים רבים. אם נמנה רק אחדים
מהם: גאווה (עיניים רמות) והתנשאות (נטיית גרון), קנאה (צרות עין), חוצפה
(עזות מצח), מרדנות (זלזול הורים ומורים, פריקת עול), ועקשנות (קשיות עורף).
וכן: שיקור עין, כלומר הליכה אחר מה שהעין רואה והלב חומד, וידוי פה כפי
שכבר הזכרתי, דהיינו הימנעות מנטילת אחריות על ידי וידוי שהוא רק מן השפה
ולחוץ, ומעל כולם מתוודים אנו על חטא שחטאנו לפניך בפלילות, כלומר שיפוט
לרעה של הזולת אותו אנו דנים לכף חובה, ואימוץ הלב שאנו מקשים את לבנו
שלא להכיר ולהודות בחטאים שלנו עצמנו. אכן, זה ההבדל בין כפרה לבין טהרה.
הכפרה מכסה על העוון כאילו מטייחת עליו, ואילו הטהרה מתקנת את האדם
תיקון יסודי. ותיקון יסודי מתגשם כאשר נעקר השורש ונשמטת הקרקע המצמיחה
חטאים אלה, כלומר כאשר אדם משנה לטובה תכונות פסולות שסיגל לעצמו.
כללו של דבר, עיקרו של הוידוי: הכשירו את הלבבות והם יתקנו את המעשים,
ומתיקון הלבבות יטהרו גם הדברים שבפה.
והנה בתפילת נעילה, אנו כבר לא חוזרים על הוידוי הגדול, אותו השמענו בכל
התפילות הקודמות. לכאורה כבר התרוממנו מעל הכאה על חטא, אנו מוותרים
על השמעת רשימת חטאים מפורטת, ואנו מסתפקים בוידוי הקצר והכללי אשמנו
בגדנו וכו‘. שערי שמים עומדים להינעל, אנו נועלים את תפילתנו כשאנו מקווים
שהפכנו להיות נעלים יותר, כי כבר התודינו מקודם על חטאינו. וכביכול סמוכים
ובטוחים שכבר נסלח לנו והתנקינו מן החטאים והעוונות. ובכל זאת, למרבה
ההפתעה, על חטא אחד, יחיד ומיוחד, אנו ממשיכים להתוודות ספציפית, ולא עוד
אלא שכל יום הכיפורים לא נועד אלא כדי שנסתלק מאותו חטא. ”ותתן לנו ה‘
אלוהינו באהבה את יום הכיפורים הזה קץ ומחילה וסליחה על כל עוונותינו למען
נחדל מעשק ידינו...“, ועוד קודם לכן: ”ותלמדנו להתודות לפניך על עונותינו למען
נחדל מעושק ידינו“. מה פשר הדבר? אכן, עוד בבוקר קראנו בדברי הנביא המוכיח
את העם שסוברים שהצום מקרב אותם אל ה‘, בעוד שהם ממשיכים בעצם היום
הזה לנגוש בבעלי חובם, והנביא מוכיח אותם מה מצופה מהם: ”הלא פרוס לרעב
לחמך וכו‘“, ובמפטיר יונה קראנו שה‘ לא נעתר אל אנשי נינוה אלא רק לאחר
ששבו מדרכם הרעה ומן החמס אשר בכפיהם. ובכל זאת, כיצד מניעת עושק
ממצה את היום הקדוש והגדול, ויום זה ניתן רק למענו?
תחילה יש לדקדק במונח עושק. הגנב והגזלן לוקחים את ששייך לאחר, זה בסתר
וזה בגלוי. העושק נמנע מלתת לזולת את המגיע לו. ומכאן למשל הביטוי ”עושקי
שכר שכיר“, כלומר מי שמלין שכרו של עובד ונמנע מלשלם את המגיע לו. הרב
סולובייציק בספרו על התשובה נותן הסבר מיוחד משלו לכך שעבירת העושק
נקבעה, היא לבדה, בתפילת נעילה כביטוי ממצה של יום הכיפורים ושל כובד
האחריות המוטל עלינו. הוא מסביר שבכל אדם גלום פוטנציאל רוחני ייחודי שעליו
מוטל לממשו. חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם. בכל אדם כוחות וכשרונות
מיוחדים וייחודיים שאל לו לנצלם למטרות אנוכיות אלא לטובת הכלל, ואם הוא
נמנע מכך כמוהו כעושק, כיוון שאינו נותן את המגיע ממנו. אנו כולנו בשל
עוונותינו מונעים מהטוב הגדול שבקרבנו להופיע. הטוב הזה ניטע בנו על ידי
הבורא, ואנו חבים לו ולכל בני אדם להגשים אותו. ואם אנו נמנעים מכך הרי אנו
בבחינת עושקים. ועתה יום הכיפורים שכיפר על עוונותינו מאפשר לטוב לצאת
החוצה ולהגשים את ייעודנו. וכך גם מפרש הרב קוק את סיומה של תפילת יום
הכיפורים שאנו אומרים בסיומה תפילת העמידה ביחיד: ”אלוהי, עד שלא נוצרתי
איני כדאי“, לפני שנוצרתי לא היה דבר בעולם שהיה צריך לי, ולא הייתי חסר
להגשמת ייעוד כלשהו, אבל ”עכשו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי“, כאשר כבר באתי
לעולם כדי להגשים את ייעודי והתפקיד כבר מוטל על שכמי, בכל זאת כאילו לא
נוצרתי, מפני שאינני ממלא את תפקידי, ולכן עדיין איני כדאי ולכן כאילו לא
נוצרתי.
יום הכיפורים הוא זמן בו ניצב לפנינו תמרור עצור, פסק-זמן המחייב אותנו לפנות
את נפשנו, דעתנו ורוחנו לשם התבוננות פנימית ולשם חשבון-נפש. ביום זה אנו
נדרשים להתעלות ולהתרומם מעל הזוטות והפכים הקטנים של דאגותינו
היומיומיות, ולהתרכז במהותנו כבני אדם וכיהודים. וכמובא בספרי המוסר אדם
דואג על איבוד דמיו, ואינו דואג על איבוד ימיו. דמיו אינם עוזרים וימיו אינם
חוזרים. ואולי על הדאגות החולפות, מכוונת האימרה שיש המייחסים אותה
לאבן-עזרא: העבר אין, העתיד עדיין, וההווה כהרף-עין, ואם כן דאגה - מניין?
הזמן הוא חמקמק, אין בידינו לשנות את מה שהתרחש בעבר, מה שחלף מת
כפתגם הערבי. אין בכוחנו לדעת את שיתרחש בעתיד, ואילו ההווה חומק עובר
כהרף-עין ונעלם כביכול מבין אצבעותינו, ואם כן, אין טעם לדאוג על הזמני
והחולף. אבל יש לדאוג על התכלית והמשמעות והמהות. יום הכיפורים מעמיד
בפנינו את ההכרח לחבר בין העבר והעתיד, בין בחינת מעשינו שעשינו לבין הצורך
לתקנם ולעלות על דרך חדשה.
שני פנים ליום הכיפורים. יום של חרדה ויום של תקווה. יום של אימת הדין, אך גם
יום של ציפיה לעתיד טוב יותר. אימת הדין אינה אימה משתקת. היא רצופה
אופטימיות. היא חדורת תקווה. היא מלאת רגש. לשנה הבאה בירושלים הבנויה
אנו מייחלים ומסיימים בזה את היום הקדוש בשירה אדירה. הבה נקווה שנזכה
לכך בזכות תשובתנו, מעשינו ותפילתנו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה