"כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו"
שני פנים ליום הכיפורים. כפרה וטהרה. יום הכיפורים מכפר ויום הכיפורים מטהר. שני היבטים אלה של
היום הם גם שני צדדיו של החטא. החטא מחייב והחטא מטמא. החוטא הוא בחזקת עבריין, והחטא גורר אחריו
חיוב בעונש, אך החטא גם מטמא: כשאדם חוטא, הוא יורד ממעמדו, אישיותו המוסרית נפגמת. הוא כבר לא
אותו בן-אדם. התשובה האמיתית לא רק מכפרת, מצילה מחיוב ועונש, אלא גם מטהרת ומנקה את האדם,
ולעיתים אף מעלה אותו לגבהים חדשים שטרם ידע כמוהם. מבחינה זו אמרו חז"ל: שבמקום שבעלי תשובה
עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד.
כפרה וטהרה הם גם שני סוגים של תשובה. בעוד שתשובה של כפרה מצריכה שאדם יתחרט מעבירה שעבר
ויקבל על עצמו שלא לעשותה בעתיד, הרי תשובה של טהרה איננה מסתפקת בכך: היא מחייבת שהחוטא
יפרוש פרישה מלאה ומוחלטת מכל האווירה, הסביבה, הגורמים והתנאים שהולידו את החטא. לכן, אומרת
הגמרא שמשחקים בקוביא ומפריחי יונים שהם פסולים לעדות, בהיות מעשיהם גובלים בגזל, תשובתם שלימה
רק לאחר שישברו את כל הקוביות שהשתמשו בהם ולא ישחקו בהם אפילו בחינם. הוא אשר אמרנו התשובה
המלאה שיש בה לא רק כפרה אלא גם טהרה, דורשת מהפך שלם באישיותו של האדם והתרחקות גמורה מכל
האווירה שאפפה את החטא.
ביסוד התשובה בקשת הסליחה. בבקשת סליחה טמון פרדוקס לוגי ידוע, כפי שניסח זאת פילוסוף צרפתי יהודי
,ז'ק דרידה. אדם מבקש סליחה כאשר פגע בחברו. כאשר הפגיעה קטנה, מינימאלית, למשל דרכתי בטעות על
כף רגלו של אדם אחר, מן הנימוס שאבקש סליחתו, אך יש לצפות גם שאותו אדם יסלח לי. אך ככל שהפגיעה
גדולה יותר, למשל גרמתי לו נזק חמור, אין זה כבר עניין של נימוס גרידא, ולפוגע יש צורך חיוני יותר
בסליחה. אך האם אני יכול לצפות לסליחה? יש התנהגויות שאינן נסלחות. יוצא שככל שהסליחה נדרשת
יותר, משום שהפגיעה גדולה יותר, כך היא מוצדקת פחות. דרידה ניסח פרדוקס זה כך שהסליחה האמיתית
היא על הבלתי נסלח. הסליחה האמיתית היא כאשר יש צורך בתעצומות-נפש לסלוח על הבלתי ראוי לסליחה..
זה אולי פרדוקס לוגי, אך לא פרדוקס דתי. הנה, מביא התלמוד הירושלמי במסכת מכות (ב, ו): "שאלו
לחכמה, חוטא מהו עונשו, אמרה להם חטאים תרדף רעה. שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו? אמרה להן הנפש
החוטאת היא תמות. שאלו לקב"ה חוטא מה עונשו? אמר להן יעשה תשובה ויתכפר לו". החכמה נותנת
תשובה אינטלקטואלית: אדם חוטא מסתבך בעבירה, נלכד בה, ועונשו הוא תוצאה של החטא. הרעה רודפת
את החוטא. אין לו מנוס מן הרעה שהביא על עצמו. הנבואה פוסקת את עונשו של החוטא לפי הדין: הנפש
החוטאת היא תמות. לכל מעשה יש מחיר. מלים של חרטה אינן יכולות למחוק מעשה זוועה. פשע הוא דבר בל
נסלח ובל יכופר. אבל הרעיון של התשובה בפי הקב"ה הוא רעיון מהפכני: התשובה מכפרת ועוקרת את
החטא. ליתר דיוק היא מכסה עליו, כאילו מורחת עליו שכבה חדשה, נקייה. בלשון ימינו היו אומרים בדרך
הסתייגות: לטייח, אבל רעיון התשובה מניח שיש חטאים שיכולים לשקוע בתהום הנשייה. אבל כאן ניצב
לפנינו כידוע תמרור אזהרה: לפני ה' תטהרו. עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין
אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו.
ראינו שלפי גישת הנבואה צריכה להיות סימטריה בין חטא לעונש, והנפש החוטאת היא תמות. לכך מצפה
הנביא יונה. יונה מבקש שאנשי נינווה יבואו על עונשם והעיר תתהפך. וכמו במדרש, בספר יונה יש התמודדות
בין הנביא המבקש שייקוב הדין את ההר לבין הקדוש ברוך הוא שמוכן לכפר לחטאים כאשר שבו בתשובה.
יונה הבין מראש ששליחותו תביא לתשובתם של אנשי נינווה, ובעקבותיה הסליחה וביטול העונש. וכנגד זה
יונה מתקומם. לדעתו הסליחה נוגדת את יסודות הצדק. אדם חייב לשאת באחריות למעשיו ולשלם עליהם את
מלוא המחיר. את העבר לא ניתן למחוק. ואף אין זה מן התבונה. אם יודעים הכול שאפשר לחטוא ולעשות כל
תועבה, ותמיד פתוחה הדרך לחזרה בתשובה ולפתיחת דף חדש, וכל העבר יימחק כלא היה, מה מונע מאדם
לחיות בחיי חטא ולסמוך על כך שישוב בתשובה, כי ה' ארך אפים וניחם על הרעה? אבל בעצם התשובה
הסופית, הניצחת, שיונה מקבל היא שאין לדון את העולם לפי מידת הדין אלא לפי מידת הרחמים, "איך לא
אחוס על נינוה העיר הגדולה וכו'", ודבר זה מחייב שה' יינחם על הרעה..
לכאורה, כאשר ה' ניחם על הרעה כמוהו כאדם שמתחרט, והרי נאמר שנצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא
אדם הוא להינחם. אבל האל איננו כאדם החוזר בו מפני שאינו רוצה לעמוד בדיבורו או שאין לאל ידו לעמוד
בדיבורו. אלא ה' תולה את הטובה או הרעה שבאה על אדם בהתנהגותו, אם חזר בתשובה ואם לאו. וכך אומר
ירמיהו הנביא: "רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי
עליו ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו". הדבר הגדול הוא שלאדם חופש בחירה וכוח לשנות את
דרכיו ובזה לשנות את גזירת האל גם לאחר שהוכרזה בפי נביא. בכוח התשובה לחולל מהפך גם במציאות.
בזה גדולתו וכוחו של כל אדם – לאו דווקא אדם מישראל, אנשי נינווה לא היו יהודים – ליצור מציאות חדשה
רק מכוח רצונם לפתוח דף חדש, לשנות את דרכיהם וללכת בדרך חדשה.
אבל התשובה היא לא רק אישית ופרטית. אנו מתוודים אשמנו בגדנו גזלנו. מכוח הערבות ההדדית אנו חשים
ומבטאים את אחריותנו למעשי זולתנו. האחריות היא ציבורית וקולקטיבית. אין אנו יכולים לרחוץ בניקיון
כפינו ולומר ידינו לא שפכו את הדם הזה. מעשי עוול, מעשי חטא, מתאפשרים בחברה מסוימת שיוצרת להם
קרקע נוחה ופורייה ומספקת להם את התנאים להיווצרותם, ועל כל פנים לא משתדלת למונעם.
הווה אומר: ביום הכיפורים אנו ניצבים בתפילתנו ביחד ולחוד. מצד אחד, אנו מתלכדים יחד כחטיבה אחת
מכוח אותה ערבות הדדית ומכוח השותפות שלנו כציבור וכקהילה, אך מצד שני אנו מכונסים בתוך עצמנו
לחשבון הנפש האישי, הפרטי, לתפילת היחיד, בחזקת "אל תסתר פניך ממני" (כאמור במזמור לדוד ה' אורי
וישעי), ואחד מחוטי הקסם של יום הכיפורים בכלל, ושל הימים הנוראים בכלל, שהם רוקמים יחד את הרקמה
המורכבת שבין תפילת היחיד לתפילת הרבים, בין חשבון הנפש האישי לחשבון הנפש הקהילתי, בין ייחודנו
כישראל לבין היותנו חלק מכל באי עולם.
אך יום הכיפורים לא נמדד רק במושגי הכאה על חטא וציפייה לכפרה. הוא חג של התעלות רוחנית שבו אנו
מבקשים לזמן-מה להשתחרר מתלותנו בצרכים הגופניים שלנו. אנו מבקשים כביכול להידמות למלאכים אשר
כמוהם אנו מכריזים, הפעם בקול רם ולא בלחש כבשאר ימות השנה, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד",
או כדברי הפיוט המופיע בתפילת שחרית:המתאר את עמידת הציבור עטוף לבן בדומה למלאכים: "כולם צגים
לובן מוצעפים לאדרך בקודש כשרפים עפים". ואנו אסירי תקווה שאותה התעלות ואותה רוממות-רוח
שמלווים אותנו במהלך הימים הנוראים, וביום הכיפורים בפרט, יקרינו על שאר ימות השנה, ומהם יהיה משוך
חוט של חן וחסד על הליכותינו בימי החולין.
ולבסוף, ביום הכיפורים, אתה נעשה שותף לשרשרת הדורות: לעבודת הכהן הגדול בבית המקדש, לעשרה
הרוגי מלכות, לאנוסים שמצרפים אותם לתפילה, גם בהיותם עבריינים, ודעת המקום ודעת הקהל מתלכדות
יחד. העוצמה של היום, עיצומו של יום הכיפורים שלפי דעה אחת מכפר על השבים ועל שאינם שבים, מורגש
באוויר, כדברי ש"י עגנון המתאר חווייתו כילד ביום זה: "השמים היו טהורים, והארץ הייתה טהורה ורוח
חדשה הייתה מרפרפת בחללו של עולם".
שני פנים ליום הכיפורים: יום של חרדה ויום של תקווה. יום של אימת הדין, אך גם יום של ציפייה לעתיד טוב
יותר. אימת הדין אינה אימה משתקת. היא רצופה אופטימיות, היא חדורת תקווה, היא מלאת רגש. לשנה
הבאה בירושלים הבנויה, אנו מייחלים ומסיימים בזה את היום הקדוש בשירה אדירה. הבה נקווה שנזכה לכך
בזכות תשובתנו, מעשינו ותפילותינו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה