דילוג לתוכן הראשי

יום זכרון לסבא משה ז”ל תשע”ח

 עם סבא משה זל הייתי כיובל שנים בשעותיו היפות והטובות וגם ברגעים קשים. ובין הדברים שהרשימו אותי ממנו ביותר היה אהבת תורה ולימודה, יחד עם חשיבה ביקורתית ויושר בלתי מתפשר, ויהיו נא  דבריי אלה לזכרון לדמותו הנערצת.


מאחורי הרבה סיפורים שבתורה עומד סיפור נגדי שהוא, לעיתים, תמונת-ראי של הסיפור הראשי. דבר זה נעשה כדי שהקורא יפיק את המסר מההשוואה בין שני הסיפורים אשר עשויים להיות דומים מאד מבחינת הלשון ומבחינת התוכן, אך גם נבדלים ולעיתים הפוכים בפרטים מכריעים.


הגר שפחתה של שרה ברחה ממנה למדבר בתחילת הריונה עם ישמעאל. אחרי שנים, היא גורשה שוב למדבר ביוזמתה של שרה. שתי ההתרחשויות הללו הן אנאלוגיות ניגודיות, השוואות הפוכות, לשתי פסגות בחייו של אברהם, ברית בין הבתרים ועקידת יצחק. כאשר הכורת עם אברהם את ברית בין הבתרים הוא מבשר לו כיגר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה”. אך מצד שני הובטח לו שאשר ייצא ממעיך הוא יירשך”, והנה ממשיך הכתוב ואומר ששרי אשת אברהם לא ילדה לו. בעיית העקרות נפתרת ביוזמתה של שרה המוסרת לאברהם את שפחתה הגר. אך שרה מתרעמת על הגר שמשעה שהרתה היא מתנשאת וגבירתה נעשית קלה בעיניה. שרה מענה את הגר והגר בורחת למדבר. אבל כאן אנו נתקלים במה שמכונה בתורת הספרות רמז מטרים, כלומר רמז הנמסר בטקסט  על התרחשות עתידית שתופיע מאוחר הרבה יותר. מצרים כבר כאן בדמות הגר המצרית. הגר המצרית מסמלת את בני ישראל המתענים במצרים ובורחים או מגורשים למדבר. מול גר יהיה זרעך עומדת הגר, מול עבדות (ועבדום ארבע מאות שנה) עומדת שפחה (“ולה שפחה מצרית ושמה הגר”), מול ארץ לא להם דהיינו מצרים עומדת הגר המצרית, ומול ועינו אותם נמצאותענה שרהודבר המלאך אל הגרשובי אל גבירתך והתעני תחת ידה”. קשה להימנע מן הרושם שהתורה מבקשת לרמוז לנו על תשלום של מידה כנגד מידה. הקולקטיב עם ישראל נענש בשל חטאי אבותיו. ממש כמו שחזל אומרים שכל הגלות באה בשל דמעותיו של עשו שנלקחה ממנו במרמה ברכתו של אביו. העובדה שהכל משתבץ ומשתלב בתוכנית אלוהית ממעל, המוביל את כל המהלכים כולם, אינה גורעת מן האחריות המוסרית של בני האדם שפועלים בתוכה של אותה תוכנית. עוול נשאר עוול והוא ממשיך לפעפע ולתבוע את עלבונו גם בדורות רבים לאחר מכן.


אבל זה מביא אותנו להמשך הסיפור, לעקדה. אנו רגילים לחשוב שיצחק נעקד על ידי אביו בהיותו הבן האהוב והיחיד של אברהם. כדאי כבר לציין שהמסורת המוסלמית מכילה אותו סיפור של עקדה אבל הבן הנעקד הוא ישמעאל ולכך מוקדש חג חשוב באיסלאם, הוא חג הקורבן. אבל בעצם יש להודות שאף בתורה אברהם מקריב גם את ישמעאל. אין זה מקרה שגירוש ישמעאל מופיע בסמוך לעקדת יצחק. ואכן קריאה מדוקדקת, בתוכן ובלשון, מגלה שגירוש ישמעאל הוא סיפור מקביל לעקדת יצחק.


שני הסיפורים מלווים בהדגשת גודל הקרבן: “אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך”, לעומתקח נא את בנך את יחידך אשר אהבת”. ההיענות של אברהם בשני המקרים זריזה והלשון זהה ממש: “וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר וכו וישלחה ותלך ותתעואצל יצחק:” וישכם אברהם בבוקר ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו וכולי”. בשני הסיפורים שני בניו של אברהם בסכנת מוות ובשניהם ניצל הילד כתוצאה מהתערבותו של המלאך. “ויקרא מלאך אלהים אל הגר מן השמים ויאמר לה מה לך הגר אל תיראי”, וממש כך בשנית: “ויקרא אליו מלאך המן השמים ויאמר אל תשלח ידך אל הנער”. 


בשני המקרים שדה הראיה של ההורים מתרחב, והם רואים לפתע מה שלא ראו קודם. ומה שרואים עכשו מביא להם ישועה ומציל את הבן. הגר פוקחת את עיניה ורואה באר מים ומשקה את בנה, ואברהם נושא עיניו ורואה איל נאחז בסבך בקרניו ואותו הוא מעלה לעולה תחת בנו. וכגודל הסכנה שריחפה על הבנים, כן גודל הברכה המובטחת להם. על ישמעאלכי לגוי גדול אשימנו”, ולאברהם שזרעו יתרבה ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים


נעבור מיד להבדלים בין שתי העקידות, אבל יש לשאול כבר מה פשר ההקבלה העקבית בין שני הסיפורים. דומה כדי להדגיש שלעקדת יצחק קדמה עקדת ישמעאל. וכי לשניהם היתה חויה מכוננת משותפת. חויה אשר העמידה אותם כרעים ולא כיריבים, על אף ההעדפה שזכה בה יצחק על ישמעאל. נאמר ששניהם ביחד קברו את אברהם אביהם. אך אפשר לומר שההשוואה מלמדת על הרגישות המוסרית של הכתוב. הקרבת ילדים למולך היתה נפוצה בימי קדם. אבל על אברהם נאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה. לשם מה הכפילות? רשי מביא דברי המדרש שאברהם רוצה לפחות לעשות פצע ליצחק, להוציא ממנו קצת דם. ולשם כך נאמרואל תעש לו מאומה”. הניסיון של אברהם היה אולי שלא הקריב את בנו. וכל סיפור העקדה מסמל את המעבר מקרבנות אדם לקרבנות בהמה.


אבל לא פחות משמעותיים ההבדלים והניגודים בין שני הסיפורים. אם מול אב, מים נשיים מול אש גברית, מדבר מול הר, ואם דואגת וחרדה מול אב המרוכז כולו בפרוייקט של הציווי שהוטל עליוהגר הולכת אבודה ותועה במדבר ואברהם הולך נחוש במסלול ידוע מראש. הגר יושבת לה מנגד, הרחק כמטחווי קשת, ואברהם רק את הנערים והחמור משאיר הרחק מנגד. על הגר כתוב ותשלך את הילד ועל אברהם וישלח את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו. הדמיון הצלילי בין ותשלך לבין וישלח מקרב ומנגיד את שני הסיפורים

על יצחק אין אנו שומעים לאחר העקידה. הפעם הוא אינו חוזר עם אביו, כפי שהיה קודםוילכו שניהם יחדו”, ובפעם הבאה שנפגוש אותו, הוא יהיה בסביבות באר לחי רואי, בארה של הגר. בעקידת ישמעאל שמע אלוהים אל קול הנער ובעקידת יצחק אברהם שומע בקול אלוהים. לשמוע בקול הנער הוא מרכזה של הסצינה האחת לשמוע בקול אלוהים מרכזה של הסצינה האחרת.


המהפך בעקדת יצחק מתחולל באמצעות המשפט אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה. אברהם מצווה לאסוף את ידיו, ואילו הגר מצווה להיפך לשאת את הנער בחיקה ולהחזיק את ידה בו. האם המחזיקה את ידה בנער מול האב האוסף את ידיו ממנו, הם ביטוי תמציתי של האנאלוגיה הניגודית.

אברהם הצליח בניסיונו כמאמין אך נכשל כאב. בתחילה נאמר את בנך את יחידך אשר אהבת אך לאחר העקידה המלים אשר אהבת אינן חוזרות. נאמר רק שלא חסכת את בנך את יחידך. כמובן לאברהם לא היתה שום אפשרות לעמוד בשני הניסיונות גם יחד. גם כמאמין וגם כאב. אבל גם הגר לא עומדת בניסיונה כאם. את ישמעאל היא משליכה תחת אחד השיחים עזוב לבדו והיא יושבת לה מנגד הרחק כמטחווי קשת מפני שאינה רוצה לראות במות הילד


כפי שראינו, אפשר ללמוד רבות מן ההשוואה בין שני הסיפורים המקבילים, עקדת יצחק ועקדת ישמעאל, שדרך אגב אנו קוראים את שניהם בשני ימי ראש השנה. לפי הבנתי, הלקח העיקרי הוא שסבל, קרבנות ועקידה אינם רק נחלתנו. הם גם נחלת עמים אחרים. גישתנו לא צריכה להיות ממוקדת רק בעצמנו ובסבלותינו. הסבל והקרבן הם לעיתים משותפים וחויית העקידה עשויה להיות גם חויה המכוננת שיתוף פעולה ואחוה, וכדברי הרב קוק:


על דבר האמונות הזרותלא הבלעתן והריסתן היא מטרת אורם של ישראל, כמו שאין אנו מכוונים הרס כללי לעולם ולאומיו כולם, כי אם תקנתם והעלאתם, הסרת סיגיהם, וממילא יצטרפו בזה למקור ישראל, להשפיע עליהם טללי אורותוזה נוהג אפילו באליליות, וקל וחומר בדתות הנסמכות בחלק מיסודותיהן על אור תורת ישראל. וגדולים דברי הגרא זל: ואת עשו שנאתי את הטפל לעשו, אבל עקרו שהוא ראשו בהדי אבהן דעלמא גניז, ועל כןראיתי פניך כראות פני אלוהיםאמר איש האמת יעקב איש תם, ודברו לא ישוב ריקם. ואהבת אחים של עשו ויעקב, של יצחק וישמעאל, תעלה על כל אותן המהומות שהרשעה הנכרכת בטומאת הגויה גררה אותן, תתגבר עליהן ותהפכן לאור ולחסד עולם” 




אבל אלוהים שמע אל קול הנערבאשר הוא שם”. נאמר לגבי ישמעאל, אך נכון גם לגבי יצחק. ודרשו חזל מאי משמע באשר הוא שם? לפי מעשיו באותה שעה הוא נדון, לפי שמלאכי השרת ביקשו לקטרג ואמרו אדם שעתיד להמית בניך בצמא אתה מעלה לו מים? אמר להם אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו באותה שעה. ואם ישאל השואל, והרי מצינו שבבן סורר ומורה שהוא נדון על שם סופו. לא מפני שבאותה שעה שאכל תרטימר בשר וחצי לוג יין נתחייב מיתה אלא מפני שירדה תורה לסוף דרכו שסופו מבקש לימודו ואינו מוצא ועומד ומלסטם את הבריות. אבל בן סורר ומורה לא היה ולא נברא, ונכתב רק כדי לדרוש ממנו לקח מוסרי. והלקח המוסרי הוא שמבחינה חינוכית עלינו לתת את הדעת על התוצאות העתידיות העלולות לנבוע מאימוץ הרגלים מסוימים ודעות מסוימות, אף שמבחינה משפטית נוכל להידרש רק למעשים שאדם כבר עשה בפועל.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

פרשת שמות

 חתן דמים – משה במרכז דרמה מסתורית  א. כתב-חידה: את מי ביקש ה' להמית? אחת הפרשיות המופלאות והמסתוריות בתורה היא פרשת 'חתן דמים', וכבר התחבטו רבות בפירושה פרשנים וחוקרים. פרשה זו מתרחשת אחרי שה' מטיל על משה את השליחות לדרוש מפרעה להוציא את בני ישראל ממצרים. לאחר שמשה נרתע לכתחילה לקבל את השליחות, הוא מחליט בסופו של דבר לשוב למצרים, אלא שבדרך מצרימה מתרחש אירוע מפתיע: ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. ותקח צפרה צר ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר: כי חתן דמים אתה לי. וירף ממנו אז אמרה: חתן דמים למולת. (שמות ד, כד-כה) לפנינו מעין כתב-חידה, שהנסתר רב בו על הגלוי. בקריאה ראשונה, נראה שמשה התרשל בכך שלא מל את בנו, סכנת מוות ריחפה עליו או על בנו, וציפורה נחלצה לעזרה, מלה את בנה, והסכנה חלפה. אך הנעלם העיקרי הוא מי האיש שה' ביקש להמית: האם את משה עצמו או את בנו של משה1. אני מבקש להראות שלשתי האפשרויות יש אחיזה במקרא. ודומה שהכוונה היתה להשמיע את שתיהן בו-זמנית ובבת אחת. כל אחת מהן משליכה אור שונה על הסיפור כולו. ב. רמז מטרים למכת בכורות אם נסתייע בסביבתו הטקסטו...

פרשת משפטים

 אבק איסור: מנגנון שימור הלכתי פרשת משפטים מורידה אותנו מאיגרא רמא של מעמד הר סיני ועשרת הדיברות לבירא עמיקתא של דיני בור ושור, שומרים ומזיקים. ללמדך שלא די בעקרונות נשגבים ומופשטים, אלא יש צורך לצרף אליהם כללים מפורטים, קונקרטיים, שיש בהם כדי להדריך באורח מדויק התנהגותו של אדם בחייו היומיומיים. אבל ככל שהכללים ההלכתיים מתנסחים ניסוח פרטני, ונקבעים בתוך רקמה הלכתית סגורה, הם עלולים להחמיץ מלכלול וללכוד את שלל המצבים בהם ההתנהגות האסורה חמורה אולי פחות, אך ראויה בכל זאת לגינוי. לשם כך, התגבש המושג ׳אבק איסור׳ המנוסח בדרך כלל בלשון רחבה יותר ובא לבטא את הרעיון שמעבר לגרעין העיקרי של איסור, יש מעטפת איסור נוספת, קלה יותר, הנגזרת מרוחו של האיסור המקורי. אבק איסור מאפיין מספר איסורים המופיעים בפרשתנו, וביניהם איסור שוחד, לשון הרע ושמיטה. התוספתא (עבודה זרה א, ג) שונה: ״ארבע אבקות הן, אבק רבית, אבק שביעית, אבק עבודה זרה, אבק לשון הרע״, אך למעשה מספר ה׳אבקות׳ רב יותר, כפי שנראה להלן. השימוש במושג ׳אבק׳ לא בא כמובן לציין אותם חלקיקים מוצקים וזעירים אותם אנו מטאטאים החוצה, אלא כפי שמסביר רש...

פרשת אמר

 הגר שהורחק מן המחנה: קרבן שהפך לעבריין וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. ויִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה, וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן. (ויקרא כ"ד, י-י"א)   א.    על קדושה ועל חילולה פרשת אמור מכילה עניינים שונים שבמבט ראשוני, שטחי, קשה למצוא את החוט הרעיוני הקושר אותם יחד: לכאורה, מה עניין הכוהנים לפרשת המועדות, ומה לסיפור על נוקב שם ה' שנדחק והשתרבב לכאן? ומה לכל אלה לפרשיות האחרות של ספר ויקרא? נראה שפרשת אמור, על כל סעיפיה, מתלכדת יחד ומשתבצת יפה במוטיב המרכזי של ספר ויקרא, הוא מוטיב הקדושה. קדושתו של ה' היא היסוד לתביעה המופנית לאדם: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם". מושג הקדושה מתפשט למקומות, כגון ארץ הקודש או בית המקדש, לזמנים שיש לתת להם משמעות של קדושה, השבת והמועדות, למעשים שיש בהם קדושה, כגון קידוש ה', או אנשים שבשל תפקידם הם בבח...