דילוג לתוכן הראשי

דרשה ליום הכיפורים תשע“ז

 ביום הסתלקותו של אדם מן העולם הוא ניצב בבית דין של מעלה ונתבע לתת דין

וחשבון על מעשיו. ביום הדין הסופי, האולטימאטיבי, מציגים בפניו שש שאלות

מאד מעניינות, ובחלקן אפילו מפתיעות. ובלשון חז“ל: ”בשעה שמכניסין אדם לדין

אומרים לו נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית

לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר“. שימו לב: אין שואלים אותו שמרת

שבת, אכלת כשר, וכיוצא בשאלות איסוריות מעין אלו. שואלים אותו על האישיות

הכוללת שבנה לעצמו בימי חייו והאם מימש את הפוטנציאל הרוחני הגנוז בו.

נתעכב על השאלות הללו.


ברורה לגמרי השאלה הראשונה: נשאת ונתת באמונה, כלומר האם נהגת ביושר

ובהגינות עם הבריות. לפני שאלות של אמונה בה‘, אדם צריך לדאוג שיאמינו בו.

באדם. שאלה זו מתקשרת בקשר הדוק עם ההלכה האומרת שיום הכיפורים אינו

מכפר על עבירות שבין אדם לחברו אלא אם כן פייס את חברו תחילה. אין אתה

זוכה לקרבת אלוהים ולסליחתו אם לא פתרת תחילה את הבעיות החברתיות בינך

לבין רעיך. ויתרה מזאת אומרים חז“ל שאדם שלמד תורה והוא לכאורה ירא שמים

אך משאו ומתנו עם הבריות אינו באמונה, מחלל בזה את ה‘, שהרי מה הבריות

אומרות עליו אוי לו לרבו שלימדו תורה, ראו כמה מקולקלים דרכיו וכמה מכוערים

מעשיו, כלומר לימוד התורה עצמו הופך להיות, בעיני הבריות, לפח ומכשול.

וחילול ה‘ הוא בין העבירות המועטות עליהן אין יום הכיפורים מכפר. ואין זה מקרי

שבפתח כל נדרי אמרנו אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, ולפי דברי חז“ל הישרים

הזוכים לשמחה מעלתם גבוהה ממעלת הצדיקים הזוכים לאורה בלבד. אפשר

לומר שבני אדם הנוהגים זה עם זה ביושר ובהגינות הם תנאי חיוני לקיומה של

חברה. תשובתם של אנשי נינוה - כך אנו קוראים בהפטרה מחר במנחה בספר יונה

- עלתה בידם רק כאשר שבו מדרכם הרעה ומן החמס אשר בכפיהם. ואילו

המהפיכה של אנשי סדום באה כאשר השחיתו דרכם. ומייחסים לרבה מקוצק את

הפירוש לפסוק ואנשי סדום רעים וחטאים לה‘ מאד. היה צריך לומר ואנשי סדום


רעים וחטאים מאוד לה‘. אלא יש לחלק הפסוק לשניים: ואנשי סדום רעים

וחטאים. לה‘ מאד. במצוות שבין אדם למקום גילו אנשי סדום כביכול דבקות, אך

ביחסיהם עם בני-אדם אחרים היו רעים וחטאים. וכדברי הנצי“ב מוולוזין: ”הקב“ה

ישר הוא ואינו סובל צדיקים אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם

ולא בעקימומיות אף על גב שהוא לשם שמיים שזה גורם חורבן הבריאה והריסת

יישוב הארץ“.


ובדומה המסר העולה מההפטרה בתפילת שחרית. הצדיקים המדומים שואלים

”למה צמנו ולא ראית עינינו נפשנו ולא תדע.“, והנביא מוכיח אותם על התנהגותם:

”הלא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה עירום וכיסתו ומבשרך

לא תתעלם“ - זו ההתנהגות הרצויה בעיני ה‘. ואנו חייבים לשאול עצמנו בכנות

וביושר: האם אנו פועלים שיהיה שם שמים מתאהב על ידינו, האם אנו פועלים

בשקידה וללא ליאות כדי להשריש בחינוך בהסברה ובמעשה שיושר, הגינות,

התחשבות בזולת ודאגה לו, הם המסד, קומת היסוד, שעליה, ורק עליה, יכולים

להיבנות כל היתר?


השאלה השניה, קבעת עתים לתורה מבליטה את הצורך באישיות מאוזנת, אדם

שהוא עובד ולומד גם יחד: אדם שלא מקדיש זמנו רק לדרך ארץ, כלומר לעבודה,

אלא מותיר מימד קבוע בחייו ללימוד תורה, אך מצד שני לא מסתפק בלימוד תורה

ומוותר על עבודה, כמאמר חכמינו בפרקי אבות יפה תורה עם דרך ארץ שיגיעת

שניהם משכחת עוון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון, וידועים

דבריו של הרמב“ם המגנה בלשון חריפה את מי שמשים על לבו שיעסוק בתורה

ויתפרנס מן הצדקה שהוא בגדר מחלל שם שמים, כי התורה נתפסת בעיני ההמון

כאילו היתה אחת מן המלאכות שבן-אדם מתפרנס מהן.


השאלה השלישית, עסקת בפריה ורביה, גם היא כורכת עמה את הגינויים

החריפים של מי שאינו עוסק בפריה ורביה שהוא כשופך דמים ומתכחש לצלם


אלוהים שבו. שהרי המשכיות של הדורות הבאים היא כמובן תנאי להמשך קיומה

של האנושות.


השאלות האחרות של פלפול בחכמה, של הבנת דבר מתוך דבר, כמו גם קביעת

עתים לתורה, מעמידות בפני אדם את השאלה האם נתן לתבונה מעמד מרכזי

בחייו, כי רק בכך התקרב לאלוהיו. וכדברי האבן עזרא המלאך המתווך בין אדם

לבין אלוהיו הוא שכלו. יש ניגוד חד בין ההשקפה על אפסות האדם בהיותו עפר

ואפר ומה אנוש כי תזכרהו, לבין ההשקפה המרוממת את האדם בבחינת

ותחסרהו מעט מאלוהים וכבוד והדר תעטרהו. אדם נע בין שני הצירים הללו לפי

מעשיו ולפי דרכיו ואישיותו, כשם שאנו אומרים בתפילת נעילה שמותר האדם מן

הבהמה אין כי הכל הבל, אך מיד לאחר מכן אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו

לעמוד לפניך. מעמדו של האדם בפני האלוהים הוא אשר מבדילו מן הבהמה. אך

על דת ללא דעת אמרו חז“ל במאמר החריף ”כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה

טובה הימנו“. חוסר הדעת גורם לו לשבש את התורה עצמה. ושוב שימו לב: אדם

נדרש לגלות יצירתיות: פלפול בחכמה, הבנה של דבר מתוך דבר, כלומר לא

להישאר פאסיבי, לא לקבל דברי תורה חלוטים וחנוטים אלא להפוך בהם, לחדש

בהם ולערב את אישיותו בהם. לשאלה על הציפיה לישועה נחזור עוד מעט.


השאלות הנשאלות ביום הדין הסופי מן הראוי שיקרינו על הדרך בה אנו בונים את

חיינו והן צריכות להיות כלולות בחשבון הנפש שלנו בימי הדין בכל שנה ושנה.

אומרים שלפני מותו של אדם עוברים חייו לפניו כמו בסרט נע ומהיר. אבל כבר

קצרה ידו בשלב זה של חווית סף המוות לשנות את שאירע. לכן מצפים שהאדם

החי יתן על לבו בחשבון נפשו איזה אישיות הוא מבקש לבנות ולגבש, אישיות

המתקרבת לאלוהים או אישיות המתרחקת ממנו. וזה חלק חשוב ממהותו של יום

הדין, בד בבד עם כפרת עוונות וסליחה על חטאים ופשעים.


בעצם אנו נתבעים לשאול את עצמנו בכל יום ויום ובכל שעה ושעה האם בנינו את

עצמנו לפי השאלות עליהן ניתן את הדין הסופי, אך כיוון שאין אדם יכול לפנות את

תודעתו למשימה זו בכל רגע מחייו נקבע יום הדין בכל שנה ושנה.


מה הוא יום הדין? בניגוד לסברת רבים, יום הכיפורים איננו יום הדין. יום הדין הוא

ראש השנה. ביום זה נגזר הדין. ביום כיפור נחתם הדין, כלומר אם נגזר הדין לרעה

בראש השנה, אנו מבקשים ביום הכיפורים לבטלו ושייקרע רוע גזר הדין. אם ראש

השנה מייצג את מידת הדין, יום הכיפורים מייצג את מידת החסד והרחמים. אנו

מבקשים כדברי המזמור בתפילת נעילה שמדת הרחמים עלינו תתגלגל וסומכים

על כך ששערי דמעות לא נשלבות, כלומר לא ננעלות, אף אם יתר השערים כבר

ננעלו.


אין זאת אומרת שיום הכיפורים הוא מעין יום של צער. גם עינוי הנפש המצווה

עלינו בתורה איננו מכוון לכך. המטרה האמיתית היא זיכוך הנפש והתעלות

רוחנית. אם כל חודש אלול הוא בסימן אני לדודי ודודי לי, יום הכיפורים הוא

הפסגה של הקרבה האינטימית הנכספת בין אדם לבין אלוהיו. אנו מבקשים לגאול

עצמנו ולו ליממה אחת מן המציאות החומרית בה אנו נתונים ולהידמות

למלאכים. לכן אומרים אנו כמוהם בקול רם בקריאת שמע ברוך שם כבוד מלכותו

לעולם ועד. אותה קרבה אינטימית נגזלת או מופרעת בימות השנה בגלל טרדותינו

וקשיי החיים, וגם בשל עודף ספקנות וציניות מרובה. כתוצאה מכך משתבש כוח

הרגש, ונדחקת החוצה האמונה שבלב. ביטוי עז לכך מצאתי בדבריו של הסופר

מרדכי זאב פיארברג בסיפור ”לאן“:


”מדוע גזלו ממני את האל ’לקויו, לנפש תדרשנו‘? מדוע גזלו ממני את האל הגדול

הגבור והנורא...את האל הרחמן השוכן את דכא ושפל רוח...השיבו לי את אלוהי,

את אלוהי ישראל! השיבו לי את אלוהי הקרוב אלי ואנוכי אליו!“. אין הוא רוצה את

אלוהי הפילוסופים. רוצה הוא את אלוהי אברהם יצחק ויעקב, אלוהים השוכן

בקרבו שהוא חלק מלבו ונשמתו.


אותה קירבה אינטימית בין היחיד לבין בוראו שאנו מבקשים לחדש אותה במשנה

תוקף ביום הכיפורים מלווה בשמחה גדולה. וידועה האימרה כיפורים כמו פורים.

ולכאורה מה המשותף בין עינוי הנפש של יום הכיפורים לסעודות ומשתאות של

פורים? אלא שהמכנה המשותף והצד השווה הוא שמחה של מצווה. וכמובא

במשנה במסכת תענית המתארת את טו באב ויום הכיפורים כימים שלא היו

לישראל טובים כמותם שבהם בנות ישראל בכלי-לבן (קיטל של נשים!) יוצאות

במחולות בכרמים כדי לצוד עיניהם של בחורים להשתדך להם. אם תרצו כדי

להתמודד עם אותה שאלה שאדם נשאל עליה: עסקת בפריה ורביה. מכל מקום, יש

אומרים שכדי להציב את הגבולות מחדש, וכדי שהרצועה לא תותר, נקבעה קריאת

התורה במנחה ביום הכיפורים בפרשת עריות. אבל חכמינו אומרים שיום זה מעין

יום חתונתו של הקדוש ברוך הוא עם כנסת ישראל שכן ביום זה ניתנו הלוחות

השניים ושמחה זו גדולה יותר ממתן הלוחות הראשונים שנשברו בידי משה לאחר

חטא העגל. ולכן המשנה בתענית שם מביאה את הפסוק משיר השירים צאינה

וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת

לבו.


השמחה יסודה באופטימיות. וכמאמר חכמינו בירושלמי ראש השנה: בנוהג

שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו שאינו

יודע היאך דינו יוצא. אבל ישראל אינו כן אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים

ומגלחין זקנם ואוכלין ושותים ושמחים יודעים שהקב“ה עושה להם ניסים. כך

בראש השנה. ובערב יום הכיפורים, בו האכילה והשתיה שקולים לצום של יום

הכיפורים עצמו. אם כן, השמחה יסודה בתקווה לעתיד יותר טוב, בציפיה לישועה,

וזו כזכור אחת השאלות שאדם נשאל ביום דינו במרום. ציפית לישועה?


על האופטימיות החיונית לחיי המאמין מושם דגש חזק במשנת החסידות. החטא

הגדול מבחינתה הוא שאדם שוקע בתהומות של עצבות ושרוי בשפל של יאוש. בכך

הפסיד את התקווה ואת התמריץ לתקן כל עוד הנר דולק...והוא הדבר שאנו


אומרים בסיומה של תפילת נעילה לשנה הבאה בירושלים הבנויה. לא זכינו השנה

להגשים את החלום של בנין ושלמות אבל לא איבדנו התקווה, ואנו ממשיכים

באותו יעד ובאותה מטרה לשנה הבאה.


אנו עומדים בפתחו של יום הכיפורים. מתוך שמחה אמיתית ותקווה גדולה אנו

מייחלים לכך שנזכה ביום זה לשינוי והתחדשות ובתוך כך גם לכפרה וטהרה,

חשבון-נפש והתעלות רוחנית. גמר חתימה טובה.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

פרשת שמות

 חתן דמים – משה במרכז דרמה מסתורית  א. כתב-חידה: את מי ביקש ה' להמית? אחת הפרשיות המופלאות והמסתוריות בתורה היא פרשת 'חתן דמים', וכבר התחבטו רבות בפירושה פרשנים וחוקרים. פרשה זו מתרחשת אחרי שה' מטיל על משה את השליחות לדרוש מפרעה להוציא את בני ישראל ממצרים. לאחר שמשה נרתע לכתחילה לקבל את השליחות, הוא מחליט בסופו של דבר לשוב למצרים, אלא שבדרך מצרימה מתרחש אירוע מפתיע: ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. ותקח צפרה צר ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר: כי חתן דמים אתה לי. וירף ממנו אז אמרה: חתן דמים למולת. (שמות ד, כד-כה) לפנינו מעין כתב-חידה, שהנסתר רב בו על הגלוי. בקריאה ראשונה, נראה שמשה התרשל בכך שלא מל את בנו, סכנת מוות ריחפה עליו או על בנו, וציפורה נחלצה לעזרה, מלה את בנה, והסכנה חלפה. אך הנעלם העיקרי הוא מי האיש שה' ביקש להמית: האם את משה עצמו או את בנו של משה1. אני מבקש להראות שלשתי האפשרויות יש אחיזה במקרא. ודומה שהכוונה היתה להשמיע את שתיהן בו-זמנית ובבת אחת. כל אחת מהן משליכה אור שונה על הסיפור כולו. ב. רמז מטרים למכת בכורות אם נסתייע בסביבתו הטקסטו...

פרשת משפטים

 אבק איסור: מנגנון שימור הלכתי פרשת משפטים מורידה אותנו מאיגרא רמא של מעמד הר סיני ועשרת הדיברות לבירא עמיקתא של דיני בור ושור, שומרים ומזיקים. ללמדך שלא די בעקרונות נשגבים ומופשטים, אלא יש צורך לצרף אליהם כללים מפורטים, קונקרטיים, שיש בהם כדי להדריך באורח מדויק התנהגותו של אדם בחייו היומיומיים. אבל ככל שהכללים ההלכתיים מתנסחים ניסוח פרטני, ונקבעים בתוך רקמה הלכתית סגורה, הם עלולים להחמיץ מלכלול וללכוד את שלל המצבים בהם ההתנהגות האסורה חמורה אולי פחות, אך ראויה בכל זאת לגינוי. לשם כך, התגבש המושג ׳אבק איסור׳ המנוסח בדרך כלל בלשון רחבה יותר ובא לבטא את הרעיון שמעבר לגרעין העיקרי של איסור, יש מעטפת איסור נוספת, קלה יותר, הנגזרת מרוחו של האיסור המקורי. אבק איסור מאפיין מספר איסורים המופיעים בפרשתנו, וביניהם איסור שוחד, לשון הרע ושמיטה. התוספתא (עבודה זרה א, ג) שונה: ״ארבע אבקות הן, אבק רבית, אבק שביעית, אבק עבודה זרה, אבק לשון הרע״, אך למעשה מספר ה׳אבקות׳ רב יותר, כפי שנראה להלן. השימוש במושג ׳אבק׳ לא בא כמובן לציין אותם חלקיקים מוצקים וזעירים אותם אנו מטאטאים החוצה, אלא כפי שמסביר רש...

פרשת אמר

 הגר שהורחק מן המחנה: קרבן שהפך לעבריין וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. ויִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה, וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן. (ויקרא כ"ד, י-י"א)   א.    על קדושה ועל חילולה פרשת אמור מכילה עניינים שונים שבמבט ראשוני, שטחי, קשה למצוא את החוט הרעיוני הקושר אותם יחד: לכאורה, מה עניין הכוהנים לפרשת המועדות, ומה לסיפור על נוקב שם ה' שנדחק והשתרבב לכאן? ומה לכל אלה לפרשיות האחרות של ספר ויקרא? נראה שפרשת אמור, על כל סעיפיה, מתלכדת יחד ומשתבצת יפה במוטיב המרכזי של ספר ויקרא, הוא מוטיב הקדושה. קדושתו של ה' היא היסוד לתביעה המופנית לאדם: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם". מושג הקדושה מתפשט למקומות, כגון ארץ הקודש או בית המקדש, לזמנים שיש לתת להם משמעות של קדושה, השבת והמועדות, למעשים שיש בהם קדושה, כגון קידוש ה', או אנשים שבשל תפקידם הם בבח...